אלון אבוטבול בוכה על הפוסטר של הסרט שלנו

הערב, יום רביעי 26.9 יוקרן בשידור חוזר “קולולוש” (22:00 - הוט סרטים) הסרט אותו ביימתי, את התסריט כתבו שאול ביבי ועופר טבצ’ניק. לקראת ההקרנה, אני מצרף טקסט שכתבתי על הסרט לרגל יציאתו, עבור “רייטינג”.

אלון אבוטבול בוכה על הפוסטר של הסרט שלנו.

אלון אבוטבול בוכה כי אמא שלו, סליחה, אמא של רוני (הדמות שהוא משחק) ניסתה לשרוף את עצמה מול עיניו כשהיה נער.
את קולולוש קראתי לראשונה לפני ארבע שנים. הדבר העיקרי שתפס אותי בתסריט הוא דמותה של עמומה, הסבתא מן הגיהנום. (שבסרט משוחקת על ידי שושה גורן האלילה).
הסבתא שלא יוצאת ממיטתה, שולטת בעולמה ובעולמם של נכדיה ביד רמה. כל כך הרבה דברים הזכירו לי את אמא שלי, ידעתי שעמומה היא הלב של הסרט. עמומה היא מסוג האימהות הגדולות מהחיים. נשים למודות אכזבות כה רבות, שקוצי הדורבן שעטו על עצמן נורים גם אל הקרובים אליהן מכל.

אלון אבוטבול, (סליחה, רוני) בחר לברוח משושלת הדיכאון ומרירות של משפחתו, אחיו אבי (יונתן רוזן) בחר להישאר ולהיות העבד הנרצע שיונק את החלב המורעל הזה של מרירות ושנאה מסבתו.
רק כשאלון אבוטבול בכה על סט הצילומים, ברגע בו הוא סיפר על אמו שקרסה מול עיני הילד שלו, הבנתי למה כל כך רציתי לעשות את הסרט. בתוכי נאבקים בינהם אבי ורוני, שני הצדדים, הצד הנכנע למועקות העבר, והצד שהוא רוני, הצד המורד שרוצה להעיף את העבר וקללותיו ממנו.
לכל אחד מאיתנו יש במשפחתו איזה קולולוש, איזו שריטה. ומבחינתי עשיית הסרט הייתה בעיקר דרך לספר את הסיפור של הבחירה שיש לכל אחד מה לעשות עם הקולולוש שלו.

26 בספטמבר 2007 | יומן הפרוייקט | תגובות