הסצינה של אטאלנטה

פאב בתאורה אפלולית, נרות על השולחנות. המקום ריק, המלצר המשועמם יושב על הבר ומדבר עם הברמנית. מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע. בחורה נכנסת לבית הקפה, ופונה למלצר.

היא: ערב טוב.
מלצר (מחייך): ערב מצוין, טוב לראות אותך שוב!
היא (בנימת מיאוס קלה): תודה, טוב להיראות… השולחן הרגיל שלי פנוי?
מלצר: כן, בהחלט. את מצפה למישהו, אני מניח?
היא: כן, כרגיל.
מלצר: את רוצה לתאר לי אותו, שאני אדע לכוון אותו לשולחן כשיגיע?
היא: אין לי מושג איך הוא נראה. אבל הוא ימצא אותי. הוא תמיד מוצא…

הבחורה פונה שמאלה והמצלמה עוקבת אחריה לשולחן פינתי ולידו שתי כורסאות ריקות, כאשר אחת פונה למצלמה והשניה עם הגב למצלמה.
היא מתיישבת על הכורסה הרחוקה, פנים אל המצלמה. מרגע זה ואילך המצלמה סטטית.
הבחורה מעיינת בתפריט.
אחרי מספר שניות, נשמעים קולות מחוץ לפריים:

מלצר: שלום, אפשר לעזור לך?
הוא: תודה, אני איתה.
מלצר: אהה, טוב ערב מצוין שיהיה לכם.

בחור גבוה ורחב כתפיים, לבוש בג’ינס וחולצה בצבע טורקיז שכזה, נכנס לפריים, גבו מופנה למצלמה, ומתיישב בכורסה השניה.

הוא: מה שלומך?
היא (מחייכת): עכשיו יותר טוב…
הוא: התגעגעתי.
היא: לא שווים כלום הגעגועים האלה שלך… אתה זה שיש לו את הכוח להפסיק את כל זה…
הוא (בטון משועשע): חצופה! את יודעת שזה עובד ככה לשני הכיוונים!
היא (בטון מיואש): כן…
הוא: אל תהיי כל כך מיואשת… זה לא ימשיך ככה עוד הרבה זמן…
היא: אני לא יודעת איך זה אצלך, אבל נמאס לי לצאת לדייטים ראשונים כל הזמן ולגלות שזה לא זה… אין לי אנרגיות לזה יותר…
הוא (נאנח): אצלי זה לא שונה. אבל אין לנו מה לעשות… מתוקה שלי - את יודעת שאין ברירה.

הוא אוחז בידה בעדינות.

היא: כמה זמן זה עוד ימשיך ככה? חיים שלמים עוברים לי בזמן שאני מחכה לפגישות האקראיות שלנו…
הוא: את חושבת שהפגישות שלנו אקראיות?
היא (מופתעת): הן לא??
הוא: מה פתאום?
היא: מה הדפוס, אם ככה?
הוא: כשאת נשברת, ונמאס לך, אנחנו נפגשים פה למשקה לילי. וכל פעם אנחנו מדברים שעות, מתנשקים בסוף הערב ונפרדים עד לפעם הבאה שתשברי…
היא: אוי…
הוא: או עד שנמצא אחד את השניה.
היא: אבל אתה פה עכשיו!!!
הוא: כן, זה לא נחשב…
היא: למה לא?
הוא: את יודעת למה לא… אל תעמידי פנים…

היא מביטה בו ארוכות ושותקת.

הוא: מה יש?
היא: אני מנסה ללמוד אותך, אולי הלילה…
הוא: את יודעת שזה לא יעזור, אל תלחמי בזה… אנחנו נפגש בסוף…
היא: אתה מבטיח?
הוא: אני מקווה. גם לי זה קשה…

היא קמה מהכורסה

הוא (מודאג): ל… לאן את הולכת?
היא: לשירותים, טפשון…

היא רוכנת ומנשקת אותו נשיקה קצרה.

הוא: את… תחזרי, נכון?
היא: כן, כן. בטח!

היא יוצאת מהפריים. בינתיים המלצר ניגש לשולחן.

מלצר: תרצו להזמין משהו?
הוא: כן, בשבילה כרגיל, בשבילי… הממ… מה השעה?

המלצר מסתכל בשעונו

מלצר: עשרה לחמש.
הוא: אויש. הגענו מאוחר היום. בשבילי הפוך כפול. עוד מעט כבר צריך להתחיל להתארגן לעבודה…
מלצר: אין בעיה, אני אבקש שיזדרזו.
הוא: תודה.

המלצר יוצא מהפריים.
היא חוזרת ומתיישבת בכורסה מול המצלמה.

הוא: שמח שחזרת. הזמנתי בינתיים…
היא (מחייכת): שמחה לחזור.
הוא: עכשיו בערך חמישה לחמש…
היא: רק עוד חצי שעה? אוף.
הוא: תפסיקי להיות כזו מיואשת. אל תבזבזי לי את החצי שעה הזו בלהזעיף פנים… יש לנו דברים אחרים לעשות ולדבר עליהם…

הוא רוכן אליה, והם מתנשקים ארוכות.
המלצר נכנס לפריים עם מגש ועליו שני ספלי קפה.

מלצר: אהמ.

הם נפרדים במבוכה, אך ממשיכים לאחוז ידיים. היא מסמיקה ומחייכת אל המלצר.

היא: סליחה.
מלצר (מחייך): זה בסדר גמור.

המלצר מניח ספל אחד לפניה, ואחד לפניו.

מלצר: תהנו.
הוא: בטוח. תודה רבה!

המלצר יוצא מהפריים.
היא לוגמת מהקפה שלה, ומחייכת.

היא: איזה תזמון יש לו…
הוא: יש לו תפקיד מוגדר היטב… אחרת שנינו היינו נשארים פה לנצח…
היא (צוחקת): וזה היה רע כי…?

הוא צוחק.

הוא: את כל כך צפויה לפעמים, בחיי.
היא: אבל רק לפעמים. חוצמזה, ככה אתה אוהב אותי…

היא מהדקת את אחיזתה בידו.

הוא: צודקת, מה אני יכול לומר?
היא (מחייכת בשובבות): לא לומר, חמוד, לעשות!
הוא (ביאוש): אין לנו זמן.
היא: אף פעם אין לנו ז…

מוסיקת הרקע מתגברת.

הוא: מה קרה?
היא: המוסיקה בפגישות שלנו נהיית הזויה יותר מפעם לפעם…

הוא שותק (מקשיב?) והיא מצטרפת לפזמון

היא: When I’m down and feelin’ blue
I close my eyes so I can be with you
Oh baby, be strong for me,
Baby, belong to me
Help me through, help me meet you…
הוא (צוחק): אני אוהב כשאת שרה, גם כשאת לא נאמנה למילים המקוריות…
היא (מחייכת): Details, details… אז לקחתי קצת חירות אמנותית.
הוא: מה קרה? השיר הזה היה ברדיו לאחרונה?
היא: כן. נזכרתי בו בעל כורחי. גרם לי לחשוב עליך…
הוא: מפתיע.
היא: מ-מ-ש.

היא מביטה דרך חלון הפאב אל הרגעים האחרונים של החשיכה שלפני השחר, וחוזרת להביט בו, במבט עצוב.

היא: אני חייבת ללכת.
הוא: אני יודע…
היא: מתי נפגש כאן שוב?
הוא: אני לא יודע. אני מקווה שלא נפגש כאן יותר לעולם…

היא מחייכת חיוך קלוש, ומוציאה את ארנקה.

הוא: מה את עושה? עליי.

היא מחייכת.

היא: בפעם הבאה על חשבוני, אם תהיה…
הוא: בסדר, שלא תהיה.

היא רוכנת אליו לנשיקה ארוכה. אחריה היא קמה.

היא: יאללה, ביי…

היא יוצאת מהפריים, התמונה עושה פייד לתמונה שלה פוקחת עיניים, קול של שעון מעורר ברקע מופסק בקול חבטה. המצלמה עושה זום אאוט ומגלה את פניה ואז את הכרית והשמיכה, והמיטה.

4 באפריל 2007 | הסצינות של יאללה ביי | תגובות