המאמין והנכה

בית קפה ברוטשילד. פנים. דמדומים. מאת ממנטו מורי

(גבר צעיר סוקר במבטו יושבי בית קפה)

מלצר:אתה מחפש מישהו?

מיכאל:מישהי הייתה צריכה לפגוש אותי כאן בשש.

מלצר:נשים תמיד מאחרות. איחור אופנתי וזה. תמתין.

מיכאל:לא היא. כשהיינו קובעים במסנג’ר, היא תמיד הייתה שם. על הדקה.

מלצר:מסנג’ר לחוד ומציאות לחוד. במציאות יש פקקים, מטענים, תאונות, כל מיני פאשלות.

מיכאל:אחי, אין יאוש בעולם כלל.

מלצר:מעולם לא התאכזבת?

מיכאל:כל הקב”ה לטובה, וכל עכבה לטובה. במיוחד עם זאת שנדמה לי שהיא האחת.

מלצר:איך היא נראית?

מיכאל:בלונדינית עם עיניים כחולות, אבל אחי, הבל היופי ושקר החן.

מלצר:יש כאן דווקא מישהי כזו.

מיכאל:באמת?

מלצר:בוא איתי.

אופק(יושבת על כיסא ולא קמה): מיכאל? שלום.

מיכאל:ש-שלום.

מלצר:להביא לכם תפריטים?

מיכאל:ת-תן לנו כמה דקות. אופק?

אופק:כן?

מיכאל:אני פשוט נדהם מכמה שאת יפה.

אופק:באמת?

מיכאל:התמונות עשו לך עוול.

אופק:תודה. אני מבינה שאתה ברסלבי.

מיכאל:אני ברסלבי, אבל אני גם עובד. לא רק מקפצץ ולומד.

אופק:איפה אתה עובד?

מיכאל:בבית הדפוס של התנועה.

אופק:הכי אני אוהבת את הרעיונות שלך לגבי בית דתי פתוח. אהבתי את החירויות שאתה מדבר עליהן.

מיכאל:אני בטוח.

אופק:שמעת את הדיסק ששלחתי לך?

מיכאל:בהתחלה פחדתי מקול באישה ערווה, אחר כך כשהבנתי שאת שרה עם עוד גבר אז כן.

אופק:ומה אתה חושב?

מיכאל:יש לך קול פעמונים.

אופק: חשבת על השאלות שלי?

מיכאל: כמובן, ויש לי חדשות טובות.

אופק: מהן?

מיכאל: האדמו”ר מראדום ר’ לשק יהודה קולקובסקי, רוצה שאני אקים לו בית דפוס פרטי.

אופק:אתה מאמין בתורתו?

מיכאל:כולנו יהודים. הוא טוען שכתב למעלה מ-20 ספרים, בכל נושא שאת יכולה להעלות בדעתך.

אופק:והתנועה?

מיכאל:אכשיר מחליף, התנועה תסתדר בלעדיי. אפשר לקרוא לך שיר שכתבתי עלייך?

אופק: בטח.

מיכאל: יפת שערות ופנייך פני שחר/כמלוא חן חנה, רחל, אביגיל

חיינו יהיו צפיחית בדבש/ילדינו יגדלו, יהיו לבני חיל

חצרנו תפרח וחוסננו כאיל

לא יפרידו ביננו חומות ולא תיל

נאחז יד ביד עם רדת הליל.

אופק:יפה.

מיכאל:פשוט נגמרו לי החרוזים.

אופק:אני באמת לא יכולה לחשוב על עוד חרוזים למילה אביגיל. מה עם להחליף מילה?

מיכאל:בשיר הבא. למה את מחייכת?

אופק:כי טוב לי. אז היכן בדיוק חשבת שילדנו יהפכו לבני חיל?

מיכאל:כל החברים שלי גרים באיזור שנקין, אז…

אופק:יש לי דירת שישה חדרים בפתח תקווה.(מיכאל מתפלא) שווה להיות מתכנתת.

מיכאל:שישה חדרים?

אופק:חדשה לגמרי.

מיכאל:זה בטח על איפה שהיו הפרדסים.

אופק:כן. יש לך בעיה עם זה?

מיכאל:את לא מכירה אתת האיסוור מדאורייתא לכרות עצים?

אופק:אני כרתתי אותם? הייתי יכוללה למנוע את הכריתה?

מיכאל:אין לשם תחבורה ציבורית נורמלית.

אופק:מה הבעיה?

מיכאל:אין לי רישיון נהיגה.

אופק:חסר כסף?

מיכאל:לא חשבתי שלעת בלותי אישתי תפרנס אותי (צוחק)

אופק:מה רע.

מיכאל:אני אמרתי שרע?

אופק:גם מערכת חינוך מצויינת.

מיכאל:לא מתווכח. פתח תקווה? פתח תקווה.

אופק:מה עוד?

מיכאל:חשבתי שנהיה אצל ההורים שלי לסירוגין.

אופק:אני לא כל-כך אוהבת לצאת מהבית. למה שהורייך לא יבואו אלינו?

מיכאל:גם הם לא אוהבים לצאת מהבית.

אופק:אפילו שיעברו אלינו. חסר מקום? יהיה יותר קל עם הילדים…

מיכאל:שכנים, חברים, האחים שלי?

אופק:עוד נדבר על זה. תעזור לי לקום.

מיכאל: מה?

אופק:תוציא לי את הקביים מתחת לשולחן.

מיכאל:קביים?

אופק:התכוונתי לספר לך רק אחרי שאראה אותך ונהיה בטוחים שהולכים על זה. יש לי איז נכות ברגליים, זה עובר במשפחה, אני אספר לך כשאחזור.

מיכאל:נכות?

אופק:בלעת את הלשון? מה מפחיד אותך? חוסר שלמות מפחידה אותך?

מיכאל:מצווה לקבל את השונה.

אופק:אחרי שהייתי רווקה כל-כך הרבה זמן, יש הבטחה לבית מותאם לנכים, יש לי עבודה מסודרת. אני יודעת שאולי לא אמרתי לך את כל האמת… (מיכאל נושך שפתיים)מה אתה יושב עם פרצוף של תשעה באב. אני מאכזבת אותך?

מיכאל:למה שתאכזבי אותי? אני באמת אוהב אותך.

אופק:אז מה?

מיכאל:הנה אפילו הבאתי לך שוקולד (מוציא בונבונירה)

אופק: (מקבלת ושמה בתיק) תודה, אתה יודע שאני אוהבת אבל אני חייבת לשמור על המשקל

מיד חוזרת - (הולכת, חוזרת)

מיכאל:האדמו”ר מראדום התקשר.

אופק:בשעה כזו?

מיכאל:כן. הוא התאכזב מהארץ. הוא טס לאמריקה.

אופק:אין דבר, אתה מוכשר. תמצא עבודה אחרת.

מיכאל:הוא רוצה שאבוא איתו.

אופק: מיכאל, תסלח לי. אבל אני הולכת.

מיכאל:תסלחי לי?

אופק:אתה מדבר על לשק קולשבסקי.

מיכאל:סליחה?

אופק:אני מאוד בעד השכלה חילונית, אבל יש גבול. הבנאדם זקן, כמעט מת. בקושי יהודי, הפכת אותו לרב שלך?

מיכאל: על מה את מדברת?

אופק:מה אתה בא לעבוד עליי? אני רואה את הספר האדום בעריכת אביעד קליינברג מציץ מהתיק שלך.

למה שיקרת לי?

מיכאל:זו הייתה שטות. הכל היה שטות.

אופק: על מה אתה מדבר? למה התחלת איתי בכלל? למה כל זה היה טוב? אתה לא רוצה אותי. אני הולכת.

מיכאל:אני רוצה להתלבט.

אופק: מה יש כאן להתלבט? הגבר שלי ירצה רק אותי.

מיכאל: שנינו היינו החלטיים מדי בעבר - אולי צריך להתפשר?

אופק: אז אני זו פשרה.

מיכאל:את יפה, את מקסימה, את נהדרת כל הסימנים אומרים..

אופק:סימנים?

מיכאל:סימנים. אני מאמין גדול בסימנים. אבל מה אם הסימנים טועים? ייחוס, כבוד, כסף… מה את מציעה לי?

אופק:אז אתה לא גבר.

מיכאל:אני לא גבר? נפגשנו בכלל? הכרתי אותך?

אופק:כן, אתה הכרת אותי. בעיני זאת בגידה.

מיכאל:לא בגדתי בך. נשארתי נאמן. אם כבר מישהי בגדה זו את שבגדת בי.

אופק:מאיזו בחינה?

מיכאל:שלא סיפרת על הנכות.

אופק:הנכות מפריעה לך?

מיכאל:מאוד. ועוד יותר מזה, ההשתלטות שלך על החלום שלי לבית דתי טוב.

אופק:מה?

מיכאל:תשמעי, כשאבא שלי חזר בתשובה חיתנו אותו עם אימא שלי, שהיא קצת צולעת. זה היה מובן, כי הוא חוזר בתשובה. אם אני אתחתן עם נכה, יחשבו שאני משוגע רחמנא ליצלן או משהו כזה. אף אחד לא ירצה להתארס עם אחותי, אף אחת לא תרצה להתארס עם אחי. האם האושר שלי שקול לאושר שלהם?

אופק: איך אני משתלטת לך על החלום לבית דתי טוב?

מיכאל: שני סעיפים. שני סעיפים ארורים וכבר את מטה אותם לטובתך.

אופק:אתה כזה פוץ. אני הולכת.

מיכאל:היה לי יותר קל אילו היית אומרת לי שאת נכה. למה אף פעם לא דיברנו על זה?

אופק:אתה רואה את הארץ. אני אף פעם לא יצאתי מחוץ לגוש דן, השירים שלך היו יפים, חלמנו כל מיני חלומות באספמיה. אין לי תשובה. תגיד תודה שאני לא שוברת עליך את המקל שלי. אתה מגעיל אותי.תמיד אמרת לי שלא איכפת לך מה יגידו.

מיכאל:לא תיארתי לעצמי סיטואציה כזאת.

אופק:איזו סיטואציה?

מיכאל:שתבוא לי נכה שתלטנית. לא בשביל זה סירבתי להשתדך כל השנים הללו.

אופק:מה זאת הגאווה הזאת?

מיכאל:זאת לא גאווה. יש שני סוגים של בני אדם. נכים ולא נכים. נכים מתחתנים בינם לבין עצמם, בריאים מתחתנים בינם לבין עצמם. מה יקרה אם יהיה ערבוב? ועוד מי שמע שהאישה תכתיב לגבר מה לעשות?

אופק:אז יותר אני לא אופק? מעכשיו אני “הנכה השתלטנית” השכל שלי, היופי שלי, כל מה שאהבת בי לא שווה כי מה? אני לא יכולה לקפוץ איתך ברחוב? וחוץ מזה מאיפה באה היציאה הזאת? לא ככה אני מכירה אותך. זה נשמע מלב היוהרה, שלא אגיד זה נשמע אפילו נאצי.

מיכאל:לא התכוונתי לזה ככה.

אופק:נכה הוא מי שמגובל במשהו, שנמנע ממנו לעשות משהו. לא היה חלום אחד שלי שלא הגשמתי. מה הופך אותי לנכה? להרות אני יכולה, לעבוד אני יכולה, סיפרתי לך על התואר במחשבים. אני ארוויח יותר ממך.

מיכאל:אבל מראית העין. מה יגידו עלינו? איי!

אופק:יאללה ביי.

22 במרץ 2007 | הסצינות של יאללה ביי | תגובות