החלומות של לומרה מאת נחמן בו

החלומות של לומרה / נחמן בו

נפתחת דלת. [אנו מסתכלים על הדלת מתוך הדירה]
לתוך הדירה נכנסת בחורה [שמה לומרה. בת לא יותר מ20 שנה, די נמוכה, שער שחור גולש, מוצא מזרחי. לבושה בחצאית וחולצה עם שרוולים ארוכים וקפישון] עם שקית מלאה ותפוחה.
היא מתקדמת למטבח, פורקת את תכולת השקית. [היא מוציאה מתוך השקית דגים טריים]
מכינה מחבת, שמה אותה על הכיריים, שופכת שמן.
טובלת את הדגים בקמח, מטגנת אותם.
היא מסיימת את הטיגון.
מתיישבת ליד השולחן ואוכלת את הדגים.
היא מפרקת אותם לאט, מוציאה את העצמות ומכניסה לפה בחתיכות קטנות.
[המצלמה נעה מסביב לבחורה האוכלת, שמתלכלכת מהדגים, בוהה לכיוון אחד, פניה שלווים]
היא מתקדמת לכיוון חדר השינה, מדליקה מחשב.
מעלה את תוכנת הסקייפ, ומזהה שמישהו שלח לה בקשה לאישור ההוספה. היא מעלה את הפרטים של המוסיף ורואה שכינויו הוא – אפולינרי. היא מאשרת את הוספתו ובאותו רגע מקבלת ממנו הודעה וזימון לפגישת וידאו.
היא מדליקה רק את הקול ולא נותנת לו לראות את פניה, אבל רואה את שלו.

אפולינרי (מכאן והלאה “א”): “שלום” [אנו רואים את פניו במסך מחשב. הוא נראה כבן 30, שער ארוך מרוח בכמות גדולה של גל. מוצא ים תיכוני]
לומרה (מכאן והלאה “ל”): “שלום גם לך”
א: “איך עבר עלייך היום?”
ל: “לא משהו, היה מאוד חם.”
א: “תספרי לי על עצמך”
ל: “בשביל מה לך?”
א: “כי אני רוצה לעזור לך”
ל: “במה תעזור לי?”
א: “בפתרון הבעיה שלך”
ל: “תגיד לי אולי מי אתה?”
א: “קוראים לי אפולינרי. אני כותב לך בעקבות המודעה שפרסמת באתר ההיכרויות.”
ל: “אני לא רוצה להכיר אף אחד. סתם פרסמתי את המודעה”
א: “גם אני לא”
ל: “אז למה אתה כותב לי?”
א: “כן, שאלה טובה. חשבתי שאולי את רוצה למצוא אהבה, כמו שכתבת במודעה…”
ל: “אני כן”
א: “כן? אז למה את לא רוצה לספר על עצמך?”
ל: “כי אני לא מכירה אותך, ואולי אני כן אספר. יותר מאוחר”
א: “אני לא אחכה הרבה”
ל: “אולי תספר לי אתה על עצמך?”
א: “אני עובד כמתווך במועדון הכרויות, שלו שייך האתר שבו פרסמת את המודעה שלך. ואני גם מרפא”
ל: “מה זה אומר? אתה רופא?”
א: “לא. רופא כעיקרון מתמחה במשהו ספציפי. נגיד אם כואב לך הגרון את הולכת לרופא אף-אוזן- גרון והוא נותן לך תרופות, את נוטלת אותן והכאב עובר. אך כמעט תמיד, מתישהו הכאב בגרון יחזור. אני לעומת זאת מרפא אחת ולתמיד”
ל: “ואיזה מחלות אתה מרפא?”
א: “כל מחלה שתוכלי לחשוב עליה”
ל: “נגיד סרטן? או איידס?”
א: “כמובן, אבל אני לא עושה זאת אף פעם “
ל: “למה? אתה יכול לעזור להרבה בני אדם להבריא”
א: “אין טעם, כי אין בעיה עם הסובל. בכל מקרה הוא הופך, אולי לא מרצונו החופשי, למוקד האהבה של כולם, כי כולם רוצים לעטוף אותו באהבה ולהמתיק את סבלו. ולכן בן אדם סובל הופך לחור שחור שבולע את האהבה שנותנים לו ולא מחזיר כלום. וזה לא נורא. הבעיה היא אצל האנשים שלא מקבלים אהבה, כי לא רוצים או לא יודעים איך לקבלה. זוהי המחלה העיקרית ובה אני מתמקד”
ל: “למה אתה חושב שלי יש את הבעיה הזאת?”
א: “כי פרסמת מודעה, שבה כתבת שאת רוצה למצוא אהבה. וזה אומר שאת רוצה להירפא מהמחלה העיקרית”
ל: “אני מבינה”
א: “עכשיו את יודעת מי אני, תספרי על עצמך”
ל: “אין כל כך מה לספר, אני די רגילה”
א: “במה את עוסקת?”
ל: “אני מוכרת בדוכן של דגים טריים בשוק”
א: “ואיך את מתמודדת עם הריח?” [אפולינרי צוחק]
ל: “התרגלתי כבר. מתרגלים לכל דבר, אתה יודע”
א: “כן, אבל לא למחסור באהבה”
ל: “אולי. אבל האימא המאמצת שלי למשל, כל החיים הייתה לבדה. נראה לי שהיא עדיין בתולה”
א: “ואת?”
ל: “לא כל כך…”
א: “כן או לא?”
ל: “אתה מבין, כאשר אין לנו לקוחות בדוכן ואני עומדת ליד הקופה ומחכה ללקוח, הבעל-הבית שלי מכניס לי אצבעות… אתה יודע, לשם… הוא יושב על ארגז, מתחת לדוכן ומטפל בדגים. כאשר זה קרה בפעם הראשונה, סיפרתי לאימא, כי היא אמרה שאני חייבת להיות בתולה עד החתונה.”
א: “ומה אמרה על זה?”
ל: “היא אמרה שאני חייבת להמשיך לעבוד, כי אני היחידה שמביאה כסף, וכדאי לי פשוט לתת לו להמשיך לעשות את זה. כי אם אגיד לו להפסיק, הוא בטוח יפטר אותי. היא אומרת שעד שהוא לא מכניס לי את הזה שלו, אז אני נחשבת בתולה. אז אני שותקת. “
א: “את נהנית מזה?”
ל: “פעם זה היה ממש לא נעים. עכשיו למדתי ליהנות. כאשר אין לקוחות אני מעיינת במגזינים, שנותנים לי הדייגים, כאשר הם מביאים סחורה. יש אחד שמביא סרטנים ודגי שפמנון, הוא מביא לי מגזין שיש שם הרבה בחורים חצי ערומים ויפים. אז אני מנסה לחשוב עליהם ברגעים כאלו”
א: “על מי את חולמת?”
ל: “אני חולמת על מישהו שיוכל לאהוב אותי. שיהיה יפה כמו הבחורים מהמגזינים. שנוכל ללכת לכל המקומות האלו שעליהם כותבים בעיתונים. אבל אימא אומרת שאני לא צריכה אף אחד, שכדאי לי להמשיך לעבוד ולנסות להחזיק בעבודה. היא תמיד נזכרת באחותה, שקיבלה מחלת מין מאיזה דייג שהכירה, ומתה לפני שנתיים. היא אומרת שזה מה שקורה כאשר חולמים יותר מדי. אבל אני לא מאמינה לה.”
א: “טוב מאוד. כי יש לי הצעה בשבילך”
ל: “באמת? מה ההצעה?”
א: “יש בחור אחד, הוא מהאזור שלך. הוא כבר הרבה זמן מחפש מי שהיא להכיר. כאשר עיינתי בדף שלך באתר, חשבתי שכדאי לכם להכיר אחד את השני ואולי יצא מזה משהו”
ל: “תשלח לי את התמונה שלו”
א: “יש את התמונה שלו באתר. תחת השם – ויקטור”
לומרה נכנסת לאתר. בודקת את התמונה [על התמונה אפשר לראות בחור צעיר כבן 25, עם זקן תיש. הוא נראה ממוצא אירופאי, גבוה, בעל שער בהיר]
ל: “הוא נראה טוב.הוא נראה אירופאי. תמיד רציתי להכיר משהו שדומה לאירופאי, כי קראתי הרבה על אירופה. במיוחד אני אוהבת את מוזיקת הפאנק. מכיר?”
א: “כמובן, רק לא כל כך אוהב”
ל: “גם אימא שלי לא אוהבת. תמיד צורחת עלי כשאני מדליקה”
א: “אז את מעוניינת להכיר את הבחור הזה?”
ל: “כן, זה יכול להיות מאוד נחמד”
א: “יופי. אני אצור קשר איתו ואז נקבע תאריך ומקום הפגישה”
ל: “אז אני מחכה להודעה ממך”
לומרה סוגרת את התוכנה.
נשכבת במיטה ליד שולחן המחשב.
מחבקת את הכרית, ונרדמת עם חיוך על פניה.

סוף סצנה 1.

[מסך שחור. נשמעים צעדים בתוך בניין.
המסך מתבהר.
אנו רואים נעליים של מישהו כאשר הוא עולה במדרגות. המצלמה עולה בהדרגה. הבן אדם נעצר ליד דלת הכניסה לדירה. המצלמה מסתובבת אל פניו של האדם. ניתן לזהות את האיש מהתמונה מהסצנה הראשונה. שמו ויקטור]
ויקטור דופק בדלת.
ויקטור (מכאן והלאה “ו”) “אפולינרי, זה ויקטור”
א: “אני בא”
הדלת נפתחת, מצדה השני עומד אפולינרי, ומורא עם הראש לויקטור להיכנס.
ו: “אז היום זה היום, כן?”
א: “תגיד לי שאתה מוכן”
ו: “מוכן בטח מוכן, מזמן אני כבר מוכן. אבל מי היא? רק את התמונה ראיתי ולא סיפרת לי כלום עליה”
א: “יהיה לך מספיק זמן לשאול בעצמך”
ו: “אתה צודק כמו תמיד, המורה”
א: “כן. עכשיו חייבים ללכת. עוד חצי שעה נפגש איתה בכיכר ומשם כבר נמשיך לאגם. באת עם אוטו?”
ו: “כמובן. החניתי אותה ליד הכיכר כמו שאמרת”
א: “טוב מאוד. נלך. תיקח את התיק הגדול הזה”
ו: “היא לא תחשוד שזה מוזר שאתה גם מגיע לפגישה שלנו?”
א: “אל תדאג. הסברתי לה שזאת המדיניות במועדון שלנו – שהמתווכים מלווים את הזוגות בפגישה הראשונה, כדי לוודא שהכול כשורה וכולם מרוצים”
אפולינרי מוסר לויקטור תיק גדול. הם יוצאים מהדירה.
[המצלמה מצלמת את שניהם מאחור יורדים במדרגות ויוצאים לרחוב.]

סוף סצנה 2

אפולינרי וויקטור הולכים ברחוב.
[המצלמה נעה סביבם ולא מתמקדת על משהו מסוים]
א: “תראה [אפולינרי מצביע על המדרכה], השביל מכיר את כוח השמש הלוהטת. הוא שוכב לו ומקבל את החום בלית ברירה. למרות שהוא סובל ממנו, נסדק ורותח תחתיו. זוהי דרך הטבע. כך גם צריך להיות עם האנשים, הם לא צריכים להתנגד לחום. אך להם יש בחירה. ואלה אשר בוחרים שלא לקבל אהבה ודוחים אותה או מתחבאים ממנה, הם אלו שאנו צריכים למצוא ולעזור להם”
ו: “הבחורה הזאת, לומרה, היא גם לא רוצה לקבל?”
א: “לא! היא דווקא כן רוצה. רוצה מאוד. אך לא יכולה, כי חונכה על ידי בתולה זקנה. המחלה שלה קשה פי כמה וכמה. לכן בשביל זה קראתי לך לבוא כמה שיותר מהר. רק אם תלמד את סוג הטיפול הזה, תוכל להפוך למרפא אמיתי”
ו: “אני מאוד גאה שאתה מאמין בי”
א: “תמיד חשבתי כך, רק היססתי ללכת לפני שאני מעביר לך את הידע כולו. והיום תקבל את השיעור האחרון”
ו: “למה לא יכולת להעביר לי אותו לפני?”
א: “כי בשום מקום על פני האדמה לא יכולתי למצוא אישה מתאימה. פשוט כי אין יותר נשים שנשארו בתולות לכל חייהן. התחלתי לחשוב שאולי לא תצטרך את השיעור הזה, כי האנשים למדו סוף- סוף לקבל אהבה. חיפשתי במנזרים והופתעתי לטובה, נשות המנזר יודעות איך לקבל אהבה, נהניתי איתן מאוד. חיפשתי במקומות שבהם אין כמעט אוכלוסייה גברית, אבל גם שם הנשים למדו להתחלק במה שיש ולמדו לקבל אהבה בכל זאת. ורק פה מצאתי אישה זקנה שאף אחד לא רצה, והיא פיתחה את חוסר היכולת לקבל אהבה והעבירה אותו גם ללומרה. זה המקרה האחרון על פני האדמה, ולך התמזל שהוא קורה בזמנך, לבאים אחריך כבר לא יהיה מזל דומה”
הם התקרבו אל כיכר גדולה. שם עמדה לומרה לבושה בשמלה פרחונית וכובע עם שוליים רחבים.
א: “הנה היא. איך היא בשבילך?”
ו: “למען האמת לא הטעם שלי”
אפולינרי הסתובב ותפס את ויקטור ביד.
א: “אל תשכח. הטעם שלך לא קשור לזה! באנו לתת חום ואהבה לכל אחת ואחד!!”

סוף סצנה 3

[המצלמה נחה על גחלים שעדיין אדומים. היא עולה בהדרגתיות. ליד המדורה יושבים, כשרק תחתונים לגופם, אפולינרי וויקטור.
על פניהם וגופם העליון, מרוחים פסים וצורות, אליפסות ועיגולים, בכל מיני צבעים. ניתן לראות שהם יושבים ליד אגם. הם בוהים לתוך השאריות של המדורה.
פניהם אדישים ועייפים.
לידם מונח שק ענק. שק זה דומה לשקים גדולים שבהם מפנים מתים מזירת רצח. שק זה הוא בגודל אדם לא גבוה, וברור לפי צורתו שיש בתוכו גופה]
א: “אתה יודע ויקטור, מה בעיה הכי גדולה בתפקיד הזה?”
ויקטור שותק.
א: “הלהט עובר מהר מדי. ההתלהבות עוברת מהר, ואתה כבר לא רוצה לתת חום ואהבה. הלהט נחלש ומתקרר והוא כמו פצע קטן על גופך, שכמעט ולא מדמם, וגם לרפא אותו אין צורך כי הוא יתרפא בעצמו מהר מאוד”
אפולינרי קם ממקומו. בעזרת רגליו הוא מגלגל את השק לתוך המים והשק נעלם בתוכם.
א: “יאללה ביי!” אומר לויקטור.
הוא לובש את מכנסיו ואת החולצה, לוקח את התיק ומתחיל להתרחק.
ויקטור מתקרב לאגם ומתחיל לשטוף את הצבעים מגופו.
[כאשר הוא מסיים, המצלמה מתמקדת בפניו והמסך משחיר.]

סוף

הערות:
ביטוי נכון של שמות :
Lumera
Appollinary
Victor

16 באוקטובר 2007 | הסצינות של יאללה ביי | תגובות