קורס תסריטאות - שעור 2

השיעור הזה הוא שיכתוב של טקסט שכבר כתבתי והופיע כאן תחת הכותרת” שעור תסריטאות” , אז למי שכבר קרא - יש פטור, ולמי שלא - השעור הזה מתמקד במהות הסצינה…

וקודם כל נגדיר מהי סצינה: סצינה היא ארוע המתרחש ברצף אחד של זמן ומקום. רוב הסצינות הן בנות 2-4 דקות בלבד. ההגדרה שלהן כמקום אחד וחלל אחד מתבטאת באופן שבו כותבים תסריט הלכה למעשה: כל סצינה מופרדת מהקודמת לה תחת הכותרת:
מסעדה. פנים. יום (למשל).

בטקסט שכתבתי לקוראים בתגובה לשאלותיהם על הפרוייקט - אני רוצה להגיד משהו על תסריטאות וכתיבה בכלל:

כיוון שאני אוהב לתת כותרות לדברים, אני אכתוב את זה תחת הכותרת:

אני כותב משמע אני מנסה ליצור משמעות -(או היווני הזקן ומה שהוא אמר על מה שיש לך להגיד…)

היווני הזקן, אריסטו, כתב: “דרמה היא לא השתלשלות הדברים שקרו, דרמה היא הדברים שהיו יכולים לקרות” (ציטוט מהזיכרון)- מה הוא התכוון, - המשורר ?

אני חושב שאריסטו מכוון אותנו למצות את הפוטנציאל. אריסטו מבדיל בין החיים לבין הדרמה. המחזה הקלאסי “אדיפוס המלך”, שהוא הבסיס לכל הדרמה שנכתבה אחריו, מספר סיפור טראגי על איש ננטש בילדותו כי הנביא ניבא שיהרוג את אביו וישכב עם אמו. אדיפוס שגדל בעיר אחרת מתגלגל חזרה לעיר בה נולד, הוא רוצח את אביו ושוכב עם אמו. הטרגדיה של הגורל מנצחת את הבחירה החופשית.
האם הסיפור של אדיפוס המלך הוא סיפור “אמיתי ?” האם הוא מבוסס על “סיפור אמיתי”?
אולי ביוון חי מלך בשם אדיפוס, ואולי הוא אפילו מת בנסיבות טרגיות. אבל המחזה לוקח אותנו למקום אחר - למקום בו אדיפוס הורג את אביו ושוכב עם אימו. אני לא יודע אם זה קרה במציאות שם או לא (יש לי הרגשה שלא) - אבל המחזאי הולך עם האפשרויות עד לקצה - (מה זה הקצה הזה ? הקצה זה המקום שבו החיים הופכים למשל על החיים.
לא כל טקסט הוא כזה - אבל יצירות המופת הגדולות הן תמיד יותר מ”סיפור מהחיים” הן “סיפור על החיים”.
סופוקלס, המחזאי של אדיפוס. כותב משל על גורל, ועל כך שאדם לא יברח מגורלו (הנבואה = גורל) אמרה שאדיפוס יהרוג את אביו וישכב עם אימו, ולמרות שהוריו ניסו למנוע את הגורל בכך שמסרו אותו בילדותו - החיים ואלי הגורל חזקים מהם. ( אפשר לקרוא את המחזה כסוג של משל על יחסי האדם והאל - אל תתעסק עם אלוהים - הוא ימצא אותך ויעשה בדיוק מה שתיכנן - גם אם תנסה לתכמן אותו.)
אדיפוס כן הורג את אביו וכן מזיין (ואף מתחתן) עם אמו. - לכן ההקצנה של הארועים היא לא גחמה של המחזאי - היא לא גרוטסקה מגוחכת (ראה טלנובלות) המחזאי מקצין את הארועים כדי להעביר את האמת שלו (גורל חזק מבחירה).

אריסטו מבקש מאיתנו ככותבים שלא נחקה את החיים - הוא לא רוצה ש”נכתוב את מה שקרה” - את זה יעשו ההיסטוריונים או העיתונאים.
אנחנו - יוצרים וכותבים של דרמה, צריכים לעשות מניפולציה. מניפולציה שמטרתה היא לחשוף אמת עמוקה יותר.

כשהתסריטאי של נהג מונית - פול שרדר כותב על נהג מונית שהופך לרוצח פוליטי הוא לא כותב על מישהו אמיתי - הוא מספר משל על החברה האמריקאית.

ועכשיו לעניינים קצת יותר מעשיים - לעניון הסצינה עצמה:

*** כשהתחיל הפרוייקט פנה אלי ליאור, ושאל שאלה:

“נתי יש לי את הרעיון אבל אני עדיין לא מבין איך כותבים תסריט, כי אתה בטח יודע שלכל מדיה יש סוג שונה של כתיבה. בלוג, מגזיני, חדשותי, סיפורי, פרוזה, תסריטים. אז איך אני כותב תסריט? בגוף ראשון? בגוף שלישי?
האם אני כותב את זה לפי השתלשלות הענינים כמו בכתיבה חדשותית או האם אני מתמצת הכל כמו בבלוג?”

התשובה שלי הייתה כזאת:

קודם כל אני אגיד לך שאתה יודע לכתוב תסריט - כל אחד יודע. וזה פשוט בגלל שמגיל אפס ראית מאות סרטים. ובכל סרט יש סצינות.
מבחינה טכנית תסריט בנוי מסצינות. סצינה היא ארוע שקורה בזמן אחד ובמקום אחד.
זה אומר שבסרט “מציצים” יש סצינה מפורסמת בה אורי זהר משפיץ עם צינור המים על דינה.
הסצינה תהייה כתובה בערך כך:

חוף הים ליד הצריף של גוטה. חוץ. יום

גוטה יושב על כיסא נוח, דינה יוצאת מהצריף, גוטה מביט בה.

גוטה
בואי דינה

דינה
מה אתה רוצה ?.

גוטה לוקח את הצינור ומשפריץ על דינה. דינה נהנית מהמים. גוטה מכוון את הצינור לאיזור מבושיה של דינה ומחיך חיוך מחורמן.

גוטה
טוב לך ?

דינה
די

גוטה

מה יש לך ?

דינה הולכת משם, לוקחת את דבריה ומסתלקת מהמקום. גוטה מביט בה מתרחקת.

וכן הלאה….עד שעוברים לארוע הבא שקורה בזמן אחר ובמקום אחר.

בדרך כלל - כל סצינה אורכת בין 1 דק’ ל 3-4 דק’.

כשמחברים 70-90 סצינות בערך - יש לנו תסריט.

חוץ מהסצינה יש “יחידה תסריטאית” נוספת ששמה “סיקוונס”.

המילה “סיקווס” היא סצינה מורחבת - כלומר שניים שלושה ארועים שקורים במקומות שונים, אבל מספרים סיפור קטן מתוך הסרט. סיפור אחד שלם עם התחלה אמצע וסוף.
הרבה פעמים אנחנו זוכרים סצינות פתיחה של סרטים - כי הן נכתבות כדי לפתות אותך חזק לתוך הסרט. לדוגמא: סצינת הפתיחה של “ספרות זולה”:
בוא נתאר אותה בכמה שורות: “דיינר אמריקאי טיפוסי. בחור ובחורה יושבים ומדברים. הוא מתווכחים אם הם צריכים לעשות משהו. אנחנו לא יודעים על מה הם מדברים בדיוק. לאחר כמה שניות הם קופצים ושולפים אקדחים, מסתבר שהזוג הביזארי הזה הם שודדי דיינירים. סוף הסצינה. סצינה שזוכרים בגלל ההפתעה שיש בה. זוג שנראה ממש לא מסוכן - הופך לאקדוחנים אלימים.

בוא ניקח סיקוונס נרחב יותר מתוך הסרט הזה וננתח אותו: הסיקוונס מורכב ממס’ סצינות שמספרות סיפור אחד עם התחלה אמצע וסוף.
אני מדבר על הסיקוונס בו ג’ון טרבולטה לוקח את אומה טורמן לבילוי - הוא מגיע אליה (סצינה 1) הם בדיינר עם המלצרים ככוכבי קולנוע, היא רוקדת ומפלרטטת איתו (סצינה 2) הם חוזרים לבית שלה, ובבית היא מסניפה בטעות הרואין שלו - היא גוססת (סצינה 3). הוא מביא אותה לסוחר הסמים שלו - והם מצילים את חייה בסצינה הבלתי נשכחת של הזרקת החומר המעורר ללב. (סצינה 4). הוא מחזיר אותה הביתה תשושה והם נפרדים (סצינה 5).

זהו למעשה “סיקוונס” - אוסף של מס’ סצינות- המספרות סיפור אחד בתוך הסרט.

בוא נדבר רק על שתי סצינות מתוך כל הסיקוונס הזה: מהרגע בו אומה טורמן וג’ון טרבולטה באים לבית שלה ועד לרגע שהיא ניצלת. (למעשה אלו שלוש סצינות כי בדרך הם נוסעים במכונית)
נניח ששלוש הסצינות האלו הם המפגש שאתה רוצה לכתוב עכשיו לפרוייקט “יאללה ביי”. אתה יכול להתחיל בלספר את הסיפור ב מס’ משפטים.
הכלל היחיד הוא שאסור לך לתאר מה אנשים חושבים. זהו כלל חשוב בתסריטאות, מכיוון שאין דרך להראות את זה על המסך - אלא אם כן אתה משתמש ב”קריינות” “וויס אובר” - בה הגיבור מדבר את מחשבותיו - כמו ב”בלייד ראנר” - או בסרטים אחרים.
בוא ננסה לכתוב את הסיקוונס מ”ספרות זולה” : לא בפורמט של תסריט - אלא בפורמט של “טריטמנט” - טריטמנט הוא פשוט הסיפור של מה שקורה בסרט - סיפור שכתוב כמו סיפור רגיל - תאור השתלשלות הארועים.
הטריטמנט שטרנטינו כתב אולי נראה כך:

גבר חתיך בן 35, בעל מראה של קרימינל מלוקק אך בעל משקל עודף קל, ובחורה בת 28, בלונדינית וסקסית להחריד נכנסים לדירה מפוארת בשכונת יוקרה בקליפורניה. הבחורה שמה שיר “סרפ” על הפטיפון והבחור הולך להשתין. הבחורה מתפנקת על הספה, יש מתח מיני באוויר. הבחורה מוזגת לעצמה וויסקי לכוס גדולה וכבדה. היא לוגמת ממנה, וחולצת נעלים. הבחורה מפשפשת בארנק של הבחור שנשאר על השולחן. בינתיים הבחור משתין ואומר להשתקפות שלו במראה מילים כמו: “אסור לך. אסור לך. זה טעות. היא אשתו של הבוס שלך. תרד מזה. צא החוצה תגיד לה לילה טוב תלך יפה הביתה”.
במקביל, הבחורה מוצאת אבקה לבנה בארנק של הבחור. היא מסדרת את האבקה ומסניפה באחת. הבחור באמבטיה, מסיים להשתין, תוך כדי שהוא מבטיח לעצמו במראה שלא יתפתה לרומן אסור.
הבחור יוצא מהאמבטיה מגיע לסלון ומגלה שם את הבחורה שוכבת ללא הכרה. דם נוזל מאפה. הבחור בהיסטריה, הוא מנסה להעיר אותה ללא הצלחה.
- אנחנו מחוץ לבית, המכונית של הבחור יוצאת בדהרה מהבית, הבחורה חסרת ההכרה לצידו. הוא מחייג אל מישהו - מהצד השני עונה לו בחור קרוע ומסטול שלבוש בחלוק סטן כסוף. הבחור מדבר עם האיש ומספר לו מה קרה. החלוק הכסוף אומר לו שילך לבית חולים. הבחור (טראבולטה) מסרב ואמר לו שהוא חייב לעזור לו. החלוק מסרב.
המכונית פורצת גדר וג’ון טרבולטה סוחב את אומה טורמן המעולפת לתוך הבית של הבחור.
שם הבחור מסרב לעזור. ג’ון טרבולטה מתחנן ומאיים - הבחור שולף את המזרק עם החומר המעורר (איך קוראים לזה, יש רופא בקהל ?)

הבחור לא מסכים לתקוע את המחט, הוא אומר לטרבולטה שהוא צריך לעשות את זה, טרבולטה לחוץ, הוא לא רוצה לעשות את זה.

הם מסמנים עם טוש אדום סימן על הלב שלה, ג’ון טרבולטה דוקר אותה ומזריק לה את החומר - אומה טורמן קמה לתחיה.

הייתה לנו התחלה (זוג נכנס לבית אחרי דייט. אמצע דרמטי: היא מאבד הכרה. וסוף : ג’ון טרבולטה מצליח להציל אותה.

לצורך הענין - אם טרנטינו לא היה כותב את זה כבר - זו הייתה יכול להיות אחת הסצינות בסרט שלנו.

- אז ליאור - בשלב ראשון תכתוב ככה. אלא אם כן אתה רוצה כבר להכניס את הדיאלוגים. אני מציע לך לכתוב ככה.
שים לב שגם בלי לדעת את מה שקרה לפני ומה קורה אחרי יש כאן סצינה חזקה עם התחלה אמצע וסוף.

16 באפריל 2007 | קורס תסריטאות | תגובות