מי יהרוג את תום ? או קורס תסריטאות (שעור 1)

היום כשהלכתי ברח’ דיזינגוף בתל אביב, נתקלתי בכיתוב הזה על פוסטר לעונה הבאה של “האלופה”. אחרי שכבר 3 שבועות אני מבשל את השעור הראשון של קורס התסריטאות ב”יאללה בי” ידעתי שיש לי את המפתח.

מילת הקדמה כללית:
השעורים כאן לא יערכו על פי סדר מסויים – כל אחד מהם יעסוק באלמנט מסוים בתהליך כתיבה של תסריט. אני מקווה שבסוף הם יתחברו להגיון מסוים. אבל אני לא מבטיח.
או כמו שגודאר אמר: “סיפור צריך: התחלה אמצע וסוף – לא בהכרח בסדר הזה”.
אז השיעור הראשון לא יעסוק במושגי יסוד בתסריטאות, וגם לא בשלבים שונים בכתיבה. את כל זה תוכלו לקרוא בספרים המסודרים של קובי ניב ושל רוברט מקיי למשל.

השעור הראשון כאן יעסוק במושג “הפצצה המתקתקת” של היצ’קוק – או במילים אחרות: הפתעה מול מתח בתסריט ובסצינה.
אז מה הפוסטר של האלופה קשור לכאן ?
קשור מאוד. הפוסטר הוא ביטוי מושלם של העיקרון הזה של היצ’קוק.
אנשי הפרסום של “האלופה” יודעים בדיוק מה הם עושים כשהם משתמשים במשפט: “מי יהרוג את תום…?” הם מפגינים הבנה מאוד עמוקה על story telling בכלל ותסריטאות בפרט.
האמת הזו במילים פשוטות - אומרת משהו כמו :“לא משנה מה קרה, משנה איך זה קרה, ובעיקר – מה שמשנה, זה איך אתה מספר את זה”.

בסמינר של רוברט מקיי שהתקיים השנה, אחד מרגעי השיא שלו היה כשהוא מתאר בפני הקהל שני סוגים של “מספרי סיפורים” - אחד גרוע ואחת מוצלחת מאוד. שניהם עומדים יחד בפינת הקפה בעבודה, אחרי סוף השבוע. אחת מהם היא מספרת מבטן ומלידה וכשהיא מתארת את מה שעבר עליה בבוקר שגרתי של הגעה לעבודה, בו כמעט איחרה לאוטובוס ונרטבה משלולית ענקית – חבריה לעבודה שמאזינים לה, צוחקים, מתרגשים, נמצאים במתח - מעורבים רגשית !. מקיי מפליא לספר את הסיפור הפשוט של אותו בוקר באופן וירטואוזי וגרם גם לקהל המאזינים שלו שישב בסינמטק לתגובות האלו.
מצד שני, מקיי מביא את הדוגמא של האיש היבשושי שיהרוס כל סיפור, לאיש הזה קרה משהו מאוד דרמטי – אביו נפטר באותו סופשבוע. אבל מול חבריו לעבודה, האיש ממלמל כמה מילים יבשות. אף אחד לא מרגיש כלום, כולם אדישים. העוצמה הרגשית שהאיש בוודאי הרגיש כשאביו נפטר לא מצליחה לעבור לקהל המאזינים – וזה למה ? פשוט כי הוא לא יודע לספר סיפור.

מכאן מקיי מגיע למסקנה מרתקת: “תמיד נעדיף לשמוע חומר טריוואלי מסופר בצורה מרתקת, מאשר חומר “עמוק” המסופר בצורה משעממת”.
(פינה של צבי יחזקאלי מול הרצאה של מזרחן יבשושי באוניברסיטה)

ואיך הפוסטר של “האלופה”, הרצח הצפוי של תום, היצ’קוק והפצצה שלו, קשורים לכל זה ?
אז ככה: היצ’קוק הגדיר במילים פשוטות את מהות יצירת המתח בקולנוע.

הדוגמא שלו הממחישה את העיקרון היא סיטואציה בה גיבורי הסרט יושבים במסעדה הומה באנשים, ובסוף הסצינה מתפוצצת שם פצצה ומחריבה את המקום.

היצ’קוק מעלה 2 אופציות לצלם את הסצינה:

1. האנשים במסעדה אוכלים, הגיבורים שלנו אוכלים איתם. איש לא יודע על הפצצה, גם לא הקהל (בקולנוע- “אנחנו”) לא ראה אותה, ואז, בסוף הסצינה – בום – פיצוץ - סוף הסצינה.

2. הקהל בקולנוע רואה (התסריטאי דאג לכך) מישהו מניח את הפצצה במסעדה (הקהל במסעדה לא רואה את הפצצה - לקהל בקולנוע ייתרון על הדמויות בסרט. – הסצינה מתחילה, הסועדים אוכלים – הגיבורים שלנו אוכלים. אנחנו במתח – חוששים שהפצצה תתפוצץ. מקווים שמישהו יגלה אותה. בום פיצוץ - או גילוי של מישהו את הפצצה - סוף הסצינה.

היצ’קוק מעדיף את הסצינה השניה כמובן. אם הקהל שצופה בסרט – או קורא את הסיפור, לא יידע על הפצצה, הוא יישאר אדיש למה שקורה על המסך. ברגע שאנחנו יודעים על הפצצה, נהייה מעורבים רגשית, כל פעולה שאחד הגיבורים שלנו יעשה תגרום לנו להימתח…להתרגש, להשתתף.
גם המפרסמים של “האלופה” מבינים את האמת העמוקה הזו – לכן כשהם מפרסמים בראש חוצות שתום עומד להירצח, הם יודעים שהם אולי עושים את הספויילר של החיים שלהם, אבל הם יודעים גם שמעריצי הסדרה לא יפספסו אף פרק - כי אולי זה יהיה הפרק “החשוב” בו תום יירצח. (וכדי להגדיל את אחוזי הצפיה, אני מהמר שתום יירצח רק בפרק האחרון). הם יוצרים אצל הקהל צורך לצפות - וזה עוד לפני שהפרק הראשון התחיל.

אז האם הכלי הזה ישמש רק כותבי טלנובלות ובמאי סרטי מתח שמנים ומתים ?

מסתבר שהפצצה של היצ’קוק היא דימוי לא רע להרבה מאוד דברים אחרים.

אז זה לא רלוונטי רק לסרטי וסיפורי מתח ?

בואו נראה…

“פעם חי בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה איש ושמו אלבינוס. הוא היה עשיר, נכבד, מאושר: יום אחד קם ועזב את אשתו למען פילגש צעירה, הוא אהב, הוא לא נאהב, וחייו באו אל קיצם באסון”.

זהו המשפט הראשון בספרו של ולדימיר נאבוקוב “צחוק באפילה”. האם נבוקוב הורס לנו את הסיפור כשהוא מגלה לנו את סופו ?
מדוע עלינו להמשיך לקרוא כשאנחנו יודעים את הסוף ?

חלק מהשאלות שיגרמו לנו להמשיך לקרוא, יכולות להיראות כך:

למה הוא עזב את אשתו ? איך זה קרה בדיוק ? מיהי המאהבת המסתורית ? מה יש בה שגרם לו לעזוב חיים מאושרים ? מדוע עזב אל מישהי שלא אהבה אותו ?
איך חייו באו אל קיצם בדיוק ? האם המאהבת קשורה למותו ?
מה קרה ביניהם בחדריי חדרים ?.

סקרנים לדעת ? תצטרכו לקרוא את הספר. העובדה שידעתי את הסוף רק הגבירה את תחושת ההזדהות שלי עם הגיבור. עם חייו האומללים. כל הספר הפך לניסיון להבין מדוע חייו הלכו לאבדון. מדוע חיים הולכים לאבדון באופן כללי. הקריאה הפכה לקריאה עמוקה יותר, לא רק לגלות “מה קרה” אלא לשאול יותר “למה קרה, ולמה דברים כאלו קורים בכלל”.

שימו לב שנבוקוב גורם לסיפור להישמע כמו התחלה של אגדה “בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה….איש ושמו אלבינוס”.

אז אצל נבוקוב, הפצצה של היצ’קוק הופכת למוות טרגי של אדם – מוות שנובע מבחירה אומללה שעשה בחייו. במקום סצינת מתח במסעדה יש לנו ספר מופת המובל אל הסוף הידוע מראש.

אבל, האם אין מקומות בהם ראוי לשמור על הפתעה מסויימת ?

בוודאי שיש. כשארוע מסויים הוא בגדר ארוע הופך כיוון. גורם לשינוי בזווית התבוננות, כשהתגלית הופכת את הסיפור למשהו חדש, אז כדאי לשמור על הסוד.
דוגמא חזקה לכך הוא הסרט “משחק הדמעות” – (זהירות ספויילר…) בסרטו הקלאסי של ניל ג’ורדון הבחור האירי מתאהב בבחורה – ובאמצע הסרט מגלה שהיא בחור. ההפתעה חשובה לבניית הסיפור, היא הלב שלו. היא המהות הרגשית שלו, והיא עובדת נפלא.

אז איך יודעים מתי לחשוף את הקלפים מייד בהתחלה, ומתי לחשוף אותם רק מתישהו בהפתעה ?

מספר הסיפור צריך לדעת בדיוק מה הוא מנסה להשיג. אסור להשאיר את ההחלטה הזו ליד המקרה.
צריך להיות ברור אם הסיפור שאתה מספר הוא “פצצה מתקתקת” – לדוגמא – סיפורה של הגיבורה (הילאריי סוונק) ב”בנים אינם בוכים” – הקהל יודע שהיא בחורה המתחזה לבחור – אבל שאר הדמויות בסרט אינן יודעות זאת עד שלב מסויים.
תארו לעצמכם שהמספר/תסריטאית/במאית הייתה מסתירה מהצופים בסרט את העובדה שהגיבורה באמת בחורה. העובדה שאנחנו מזדהים איתה היא בגלל שאנחנו מסתתרים יחד איתה מפני כל האחרים. אנחנו חולקים איתה סוד.
אנחנו עדים להתלבטויות שלה אם לחשוף את זהותה או לא. אנחנו איתה ברגעים בהם לא יכולנו להיות אם הסרט היה “מסתיר” מאיתנו שהיא למעשה בחורה.

אבל אולי יש עוד משמעויות לאופני הסיפור השונים. אולי העונג שאנו חווים מכל “אפקט” נובע מסיבות שונות. בשתי הדוגמאות שהצגתי העונג שלנו כ”קהל” נובע משני רגשות שונים שבאים על סיפוקם.

כשהמספר מגלה לנו בהתחלה את סוף הסיפור – הוא בעצם משתף אותנו בתחושה שאנו סוג של אלוהים.
רק אלוהים יודע את סופו של הסיפור של כל אחד מאיתנו, ובסיפור - האלוהים הזה הוא המספר.
אנחנו נהנים מתחושה של “מבט על” מעבר לזמן ולמקום, מבט אלוהי על המתרחש בחייו של הגיבור.
אנחנו הופכים לגבוהים ממנו, לבעלי כוח, אך בו בזמן נטולי כוח לחלוטין. אין בכוחנו לשנות את הסיפור. אין בכוחנו להתערב ולהשפיע עליו.
הניגוד החריף בין שתי התחושות הסותרות האלו: מצד אחד ידיעת הסוף – כדמות אלוהית בעלת כוח – ומצד שני חוסר היכולת להשפיע על מהלך העניינים יוצרת תחושה מוזרה שאני לא מוצא את הדרך להגדירה.

מצד שני, כשאנחנו מולכים שולל על ידי המספר (כמו ב”משחק הדמעות”) העונג שלנו נובע מעצם ההפתעה, מה”קסם” אותו הצליח המספר להשרות עלינו. כמו ילדים המופתעים ממעשה של קוסם.
ואולי העונג שלנו נובע גם מהתחושה שהחיים יכולים להפתיע. למרות היום יום האפרפר שלנו – יש אנשים להם יש הפתעות וניסים בחיים.

******************
מכיוון שאנחנו נמצאים באתר שעוסק בעבודה אמנותית ויצירה ממש ולא רק בכתיבה עליה – אז הייתי רוצה כמה מילים על הדרך מה הדברים שכתבתי רלוונטיים לגבי הסצינה שאתם חושבים לכתוב ל”יאללה ביי” – קחו לעצמכם משימה – להחליט האם הסצינה שאתם כותבים היא סצינה בה הסוף ידוע מראש, או שזו סצינה עם פאנץ מאוד ברור.
לפעמים החלטה שרירותית – לספר את הסוד בתחילת הסצינה למשל, משחררת מאוד את הכתיבה והופכת אותה לזורמת יותר.
אתה, כמספר, לא עסוק בלהסתיר ולבנות “ארכיטקטורות של מידע” אלא בלספר את הפרטים הקטנים של הסיפור – ואלוהים כמו שכולנו כבר יודעים, נמצא בדיוק שם, בקטנים.

5 באפריל 2007 | קורס תסריטאות | תגובות