הרטוריקה של הבדיון (3) - “מות קין”
הדרמה הראשונה בתולדות תרבות המערב מצויה בספר בראשית, פרק ד’: פרשת קין והבל. למען הנוחות, הנה הפרק בשלמותו:
א וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה. ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ. ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ. יג וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה: גָּדוֹל עֲוֹנִי, מִנְּשֹׂא. יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי. טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה, לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם, יֻקָּם; וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ. טז וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן. יז וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. יח וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ, אֶת-עִירָד, וְעִירָד, יָלַד אֶת-מְחוּיָאֵל; וּמְחִיָּיאֵל, יָלַד אֶת-מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל, יָלַד אֶת-לָמֶךְ. יט וַיִּקַּח-לוֹ לֶמֶךְ, שְׁתֵּי נָשִׁים: שֵׁם הָאַחַת עָדָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. כ וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת-יָבָל: הוּא הָיָה–אֲבִי, יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. כא וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל: הוּא הָיָה–אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. כב וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן–לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל; וַאֲחוֹת תּוּבַל-קַיִן, נַעֲמָה. כג וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי–נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי: כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כד כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. כה וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר–תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. כו וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.
אני חושב שרובנו זוכרים מהפרשה את הקנאה הגדולה בין שני האחים והרצח הנתעב שבא בעקבותיה בתור רצף אירועים דרמטיים ומלאי פאתוס. אך מביט קצר על הפרק מראה שהרצח מתואר בפסוק אחד (ח’), יחסית בתחילת הפרק, בלקוניות די רבה כשחציו הראשון של הפסוק מעורפל מאד (מה בדיוק אמר קין לאחיו?). לעומת זאת, בסוף הפרק מוענק מקום רב לתיאור התפתחות האנושות, עם תשומת לב מיוחדת בשני פסוקים שלמים (כג’-כד’, שזה פי ארבע, אם להחשיב את הרצח בחצי פסוק) ל”שירת למך”, הביגמיסט הראשון, שמתרברב מול נשותיו שהוא – לעומת ה’, שהבטיח לנקום פגיעה בקין שבעתיים – יהרוג כל מי שינסה לפגוע בו, אפילו אם זה רק ילד, ואפילו אם הפגיעה בו (למך) היא שטחית בלבד. למה זה כך? מדוע הפרק מסודר באופן כזה? מדוע הרצח הראשון בתולדות האנושות תופס מקום כה דל, בעוד אדם מוזר ואזוטרי כלמך תופס חלק גדול יותר? הסיבה, היא שעלילת הפרק היא לאו דווקא הדרמה המצויה בסיפור הרצח הראשון. זהו לא סיפור על קנאה בין שני אחים – הקנאה אפילו לא מוזכרת כאן. העלילה היא סיפור תוצאות אותו רצח.
בפוסט הזה אנסה לבחון את הפרק מבחינה נרטולוגית, להבחין מה הרעיון שבו, ולהדגים כיצד אפשר לתרגם את זה לקולנוע. זו, בעצם, “קריאה מכוונת”.
כבר במבט ראשון, אפשר להבחין במבנה מיוחד: הפרק מתחיל ונסגר בפסוקים דומים; פסוק א’ מתאר את תהליך לידתו של קין ואת מתן שמו. פסוק כה’ מתאר את לידתו של שת ואת מתן שמו ומשאיר את הפסוק האחרון (כו’) כאפילוג המתאר תחילתה של מערכת יחסים חדשה עם ה’ (”אז הוחל, לקרוא בשם יהוה”). נוצר כאן מעגל. צורה סגורה. החשיבות של הצורה הזו היא בתחושה שהיא נותנת. אתמול, להבדיל אלף מליון אלפי הבדלות (ובעצם, אולי לא), קראתי לבתי את “מלך האריות” של דיסני. הספר (ארוך! 96 עמודים!!) מעוטר בתמונות מהסרט. בעמוד האחרון יהלי פתאום שמה לב לכך שהתמונה הראשונה והתמונה האחרונה דומות מאד: בשתיהן עומדים אריה ולביאה על צוק (בפעם הראשונה מופסה וסרבי, בשניה סימבה ונלה), וקופיף מחזיק גור אריות בידיו (בפעם הראשונה סימבה, בפעם השניה בנו) ומציג אותו לשאר החיות, הכורעות לו ברך. המשפט האחרון הספר הוא: “…אשר ימשיך את מעגל החיים האינסופי”. הדרך הויזואלית של דיסני להמחיש את “מעגל החיים האינסופי” הוא לתת לסרט מבנה של מעגל; התחלה וסוף דומים. כמובן שכאן מדובר בסוף (ובמסר) טוב – החיים נמשכים תמיד. אבל יש כאן עוד מסר, חבוי מאד, שבעצם אומר שהגורל שלנו קבוע מראש. בפוסט הקודם הוזכרה פרהסופוזוציה-מאטפיסית שעוסקת באדם מול הגורל. “מלך האריות” בעצם מייצר עולם פאטאליסטי, שבו לא משנה מה תעשה, אתה לא יכול לברוח מגורלך. פרשת קין והבל מציגה עולם דטרמיניסטי, שמתאים לתפיסת “הכל צפוי והרשות נתונה”: כל מה שאתה עושה – ידוע בעצמו כבר מראש. בעצם, קין עובר סוג של מבחן נדון מראש לכשלון. הפסוק האחרון, ה”אפילוג”, פותח את העולם הזה מחדש: עכשיו נוצרו תנאים חדשים, עכשיו למד אתה, הקורא, מכשלונו של קין. התוצאה – חשובה מהמעשה. באופן פרטני יותר, הפסוק הראשון עסוק, בעיקר, בלהיות ארוך. בואו של קין לעולם מתואר כשורה של מעשים: האדם ידע את חוה, חוה היתה בהריון, חוה ילדה את קין, חוה העניקה לו שם ונתנה הסבר: “קניתי איש את ה’”, כלומר – הזכות לברוא אנשים עוברת מרשות ה’ לרשות האדם. קין הוא האיש הראשון שנוצר בידי אדם, והוא גם האיש הראשון שלקח חיי אדם. המשמעות הגדולה הזו שניתנת להבאתו של קין לעולם – לא ניתנת כמעט בכלל להבל: “ותוסף ללדת את אחיו את הבל”. המספר בעצם מתערב פה בשיפוט של הקורא ומחייב אותנו כמעט לכעוס שהבל, הלא חשוב הזה, לוקח (כמעט גונב!) מיד, כבר בעוד שני פסוקים, מקין את חיבתו של ה’. גם חלוקת הפסוקים עוזרת: קין תמיד מתואר בפסוק אחד (א’, ג’, ה’), בעוד פסוקים שכוללים את הבל לעולם לא כוללים רק אותו (ב’, ד’). אנחנו מוכרחים להזדהות עם קין, כי כף המאזניים של המשמעות נוטה בבירור לטובתו.
ואז, ה’ לא מקבל את מנחתו של קין ושועה למנחתו (המתוארת דווקא ביתר פירוט) של הבל. ומה עושה קין? רוצח את הבל? לא. מקנא? לא. הוא מתבעס. “ויפלו פניו”. אבל ה’ לוקח את קין לשיחה ומגרה אותו קצת: “הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו”. גם הפסוק הזה יוצר איזשהו מעגל, הפעם עם פרק קודם, בו ה’ אומר לאשה: “ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך”. אגב, לסוג כזה של איזכור קוראים בנרטולוגית “אינטרטכסט” – מחווה מסוימת (מילה, משפט, תמונה וכו’) שמקשרת בין הטכסט הנוכחי לטכסט אחר, כדי לומר משהו נוסף על הטכסט הנוכחי. אז מה בעצם נאמר פה? ההשוואה מתבקשת מאליה. אלוהים אומר לאשה שהיא תשתוקק לגבר, אך שהוא ישלוט בה. לגבר הוא אומר שהחטא ישתוקק אליו ושהוא ימשול בו. האשה, לפי ההשוואה, היא החטא. וזה שספציפית נאמרו שני המשפטים האלה לאמא ובן – היו גורמים לפרויד לחגוג (ולנו לתהות – אם אדם, חוה וקין נותרו האנשים היחידים על פני האדמה אחרי מותו של הבל, ונולדו להם רק בנים, מאיפה נולדו לבנים שלהם בנים?).
בכל מקרה, אלוהים אומר לקין: שמע, אני עושה לך פה מבחן. לא משנה אם תיטיב או לא תיטיב, אני רוצה לראות אותך מושל בחטא (ואני אומר לך – אתה מרגיש בתשוקתו של החטא אליך, אל תתוכח!). ומה קין עונה? קין הולך והורג את הבל. כלומר, לא מקנאה, אלא בהתרסה. מאוחר יותר, כשאלוהים שואל את קין “איה אחיך?”, תשובתו של קין “השומר אחי אנוכי?” אינה דבר שיש לקחתו מילולית. מה שקין בעצם אומר לאלוהים הוא: “אתה הוא זה ששמת בפני מבחן. אתה הוא זה שיודע איפה אחי. אני לא השומר שלו – אתה השומר”. לאחר שאלוהים נוזף בקין על חוצפתו ומראה לו כמה נורא המעשה שעשה, הוא מגרשו ומעניק לו את אות קין, אות שהוא לא אות קלון כפי שאולי נזכר, אלא אות למסמן לכל מי שירצה לפגוע בקין (מי?!? מי עוד יש חוץ מאמא ואבא שלו?) שאם קין יפגע, אלהים ינקום את הפגיעה שבעתיים.
אז זה היה מבחן, וקין נכשל. והאות הוא הסמל לכשלון הזה ובעצם מהווה מבחן לשאר האנושות, שיוכלו להראות שגם הם שולטים ביצרם לחטוא, כלומר לפגוע בקין. והנה, בסוף השרשרת האנושית (בעצם, עדיין לא אנושית – אנוש יולד רק בסוף הפרק) מראה לנו למך בשירו, שגם האנושות נכשלה. כן אות קין, לא אות קין, פצע, חבורה, מכה יבשה – אם מישהו יתקרב אליו – למך לא מעוניין למצמץ אפילו במחשבה על משילה ביצר החטא: הוא יפגע כדי להרוג: “כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה”. כאילו, מי זה אלוהים לעומתי? וכשלונו של למך הוא המבחן לשאר האנושות, אשר מעתה קוראת לה’ בשמו, כלומר, מתחילה להתייחס אליו כנפרד, מתחילה להתפלל אליו, לקדש אותו.
הסרט “מות קין” (2001, שלי!) נוצר בעקבות ההקבלה בין האמירה של ה’ לחווה ובין האמירה שלו לקין. זה בעצם שילוב של שני מיתוסים – המיתוס של קין והבל והמיתוס של אדיפוס. ב”מות קין” אין אלוהים. מבחן התשוקה מוצב לקין בידי אמו. והוא נכשל, הורג את בנה השני, האהוב יותר, והיא נוקמת בו בחזרה. כלומר, דמותה של חווה בסרט מגלמת בתוכה גם את חווה, גם את ה’, וגם את למך. לפניכם כמה הקבלות קולנועיות לאספקטים שהובאו בפרק הכתוב. כמובן שאין הנחתום מעיד על עיסתו, ואין לי שום כוונה לומר אם הסרט טוב או לא. אני פשוט מביא אותו בתור דוגמא יד ראשונה (אגב, מי שרוצה לראות, מוזמן לבקש. אני אשלח עותק. אפשר גם לצפות בו באתר שלי: http://www.idoangel.com).
תחילה, השוואה בין פתיחת הסרט לסופו. הסרט נפתח בקלוז-אפ של חווה (מור כרמי), היולדת את קין. הלידה עצמה לא נראית. כמו בפרק הכתוב, כשבשביל ליצור את תחושת המבחן המעשים מתגמדים לעומת התוצאה שלהם (אפילו מעורפלים בכוונה, כמו בפסוק הסתום בו לא ברור מה אמר קין להבל לפני שהרג אותו), גם בסרט רב ה”אקשן” יצא מהפריים. הסרט משתמש בעיקר ב”ריאקשנים”: הלידה, כאמור, לא מצטלמת במלואה. רצח הבל מצולם מרחוק מאד, פציעתה של האם (אליה קין והבל מגישים מנחה, כדי לנסות לרפאה, ומנחת הבשר של הבל עוזרת) קורה מחוץ לפריים, האבל שלה על מות הבל מובא לידי ביטוח רק בסאונד וכו’. הכל במטרה להעניק את התחושה שהדבר החשוב ביותר הוא התוצאה של המעשים ולאו דווקא המעשים עצמם. השוט הכמעט לפני אחרון של הסרט, בדיוק כמו הפסוק הלפני אחרון של הפרק, מזכיר במהותו את השוט הראשון (גם המוסיקה ברקע היא אותה מוסיקה):* אגב, אפשר להוריד את כל שוט הפתיחה כאן: http://www.idoangel.com/cain.wmv
בשמאל, השוט הראשון של לידתו של קין.
בימין, השוט בו חווה מביטה בקין, לפני שנוקמת את מות הבל.
מוות ולידה קשורים זה בזה, התחלה וסוף, כאב ועונג. נוצר מעגל.
בהמשך, כדי להדגיש את חשיבותו של קין למען תחושת ההזדהות איתו בגניבתו של הבל את תשומת לבה של האם, מפורטת גדילתו של קין הרבה לפני לידתו של הבל. אחת הסצנות מראות את קין הצעיר (תום הררי) מביט באביו (מוחמד בכרי) הזורע זרעים באדמה. זה מקור המזון העיקרי, לצוד הם עדיין לא יודעים (הבל – גיל שטראוס – הוא הראשון שלומד זאת), וקין נמשך לנסות להיות כמו אביו (מאוחר יותר הוא ממש מנסה להיות כמו אביו, גם ביחס לאמו). קין הצעיר מנסה לחקות את אביו בכך ששותל אבנים במקום זרעים. האב כועס על חוסר יעילותו של הבן ועוזב אותו לנפשו. ה”רעיון” של הסצנה הוא להראות את הנסיון של קין להדמות לאביו ואת הכשלון שלו, ובמקביל לזרוע (תרתי משמע, בגלל פעולת הזריעה בסצנה) כמה מוטיבים: משיכתו של קין לאבנים (אבן שאיתה ירצח את הבל, שוב, כדי להדגיש את חוסר המוצא שלו, חוסר החופש לבחור את פעולותיו המוכתבות לו מראש), יחסו המזלזל של אביו ומלחמתו של קין בעצמו. הסצנה בנויה כך:
תחילה, שוט שמראה את קין הצעיר בימין, ברקע, ואת אביו בקדמת הפריים, בשמאל:
האב מוצג כגדול, פניו לא נראות והמשולש שנוצר בין מבטו של קין ובין ידין של האב מתמקד בפעולת זריעת הזרעים (סמל לפוריות, לאקט המיני הגברי).
השוט השני מראה את הזריעה עצמה, מנקודת מבטו של האב.
בשוט הבא קין כבר בצד שמאל של הפריים, היכן שהאב היה קודם לכן (תופס את מקומו ויזואלית).
החיבור בין שלושת השוטים האלה יוצר תחושה שכשאנחנו רואים, בשוט האמצעי, את הזרעים מנקודת מבטו של האב, אנחנו בעצם רואים אותם מנקודת מבטו של קין. אנחנו רואים את מה שהוא רואה מזוית שאי אפשר שהיא תהיה שלו. הפעולה הזו נקראת “מבע משולב”. נקודת מבט אחת – שתי דמויות (או יותר). כך, במוחו של הצופה (ומבלי שינתח! רק בהרגשה, באופן תת מודע) אמורה להטמע התחושה שקין מנסה לתפוס את מקומו של האב. השוט הבא מראה את קין קם והולך לכיוונו של אביו. הוא מתישב לידו.
בשוט הבא, כשקין מתישב ליד אביו ומנסה לזרוע אבנים במקום זרעים, נשבר חוק 180 המעלות. החוק אומר, באופן די פשוט, שכדי לערוך את הסצינה באופן כזה שהמרחב ההגיוני יהיה אחיד והגיוני, כל דמות צריכה לשמור על מקומה בפריים למרות הקאטים. וכאן, קין פתאום “קופץ” מהמקום שתפס בצד שמאל (המקום של אביו בתחילת הסצנה), לצד ימין, למקומו “הטבעי”. הוא נכשל בנסיון.
האב “מכה” אותו באכזבה ועוזב, קין “חוזר למקומו”. השוט הבא הוא שוט ראי לשוט השלישי:
במבט כולל של הסצנה, קין נותר מול עצמו. המאבק שלו הוא מאבק פנימי בין תחושותיו, בין הרצון להיות גבר, מקור לגאווה, ובין המציאות (או הגורל), שמייעד לו דברים אחרים.
זהו!
בפוסט הבא אני אציג סכמה של שאלות שתעזורנה להתמודד עם סרט – רעיון, ניתוח וכו’, כשאני מביא דוגמאות לכמעט כל אחת מהשאלות, מסרטים שונים. הפוסט שאחריו יעסוק באינטרפרטציה ויביא שתי דרכים להביט בסרט אחת (”עיניים עצומות לרווחה” של קובריק, 1999), תוך בחינת השאלה איזו דרך יותר טובה. הפוסט האחרון יעסוק ברגש, ויביא דוגמאות למכשירים נרטיביים (משחק, עריכה, תאורה – למרות שבעיקר עריכה) שמעוררים רגש באופן תת מודע.
השארת תגובה
יש להתחבר למערכת כדיי להגיב.