הרטוריקיה של הבדיון (1)

זהו.

אני לא יכול יותר. אני חייב לצאת חוצץ נגד כל ספרי התסריטאות, נגד סדנאות העריכה, שיעורי הצילום, נגד “מאורע מחולל”, “תפנית בעלילה” ו”דמות עגולה”; הנני לפרוש בפניכם את משנתי הקולנועית השנויה במחלוקת, את פלצנותי במלוא הדרה. במהלך חמשת הפוסטים הבאים, אני אשתדל להסביר למה כדאי (ואיך!) להיות פלצן, איך ידע לא פוגם באינטואיציה ולמה “מונטי פייתון והגביע הקדוש” זה סרט ענק.

(*הערה: החומר המובא לעיל הנו אסופה של תיאוריה שנכתבה במשך למעלה מ-2000 שנות ספרות והרבה פחות שעות לימודי נרטולוגיה, ביחד עם תוספות אישיות שלי. זוהי בעצם תמצית של הקורס שאני מעביר במדרשה לאמנות, בבית ברל.

חלק ראשון: הנרטיב.

(מקור: המילה “גנרוס” (לדעת) והמילה “נארו” (להגיד) בלטינית) נתחיל – בהתחלה: מה זה “נרטיב” בכלל?הסיפור?לא.העלילה?זה כבר קצת יותר טוב. אבל עדיין לא. ובכל זאת – מה ההבדל בין עלילה לסיפור? סיפור הוא אוסף של פעולות. עלילה היא המשמעות שהפעולות האלה מקבלות. כדי לזכור יותר בקלות, דמינו ילד ששבר את הואזה הכי יקרה של אמא שלו. “מה עוללת?!” האם תאמר. אם היתה אומרת “מה עשית?!” היה לו יותר קל לענות: “שברתי את הואזה שלך”. התשובה לשאלה השניה קצת יותר מבאסת, כי היא צופנת בתוכה את המשמעות להתנפצותה של הואזה (”הרסת לי את החיים!”).

אז איך הופך הסיפור לעלילה? איך רצף של מאורעות (המורכבים מפעולות) מקבל משמעות? דרך נרטיב. הנרטיב הוא מה שנופך משמעות. הנרטיב הוא, בעצם, השילוב של הסיפור בעלילה. הוא הרפרזנטציה של המאורעות (האופן בו המאורעות מוצגים). ואיך את זה עושים? הדוגמא הפשוטה ביותר לדרך אחת מיני רבות, היא השוואה של הפבולה מול הסוז’ט (לבריאות!). פבולה: הסדר הכרונולוגי של רצף המאורעות. סוז’ט: סדר המאורעות כפי שהובא בפני הקורא. לפעמים הפבולה והסוז’ט הם היינו הך. לפעמים, כמו בכל הסרטים האלה שמספרים את הסיפור מהסוף להתחלה, הם לא. כלומר, אם היינו לוקחים סיפור כמו סינדרלה, למשל, ומספרים אותו פעם אחת כרגיל ופעם אחרת מהסוף להתחלה, היינו מקבלים סיפור אחד – ושתי עלילות.

שאלה חשובה נוספת, היא “מי אחראי לנרטיב?”. על הנרטיב ממונות כמה ישויות:

1. הסופר (או היוצר): יעני, דוסטוייבסקי. או קובריק. או מוצארט. האיש הפיזי שהגה את הטכסט.
2. המחבר המובלע: הישות החשובה ביותר (מלבד הנמען, הקהל). כדי להמחיש קצת יותר טוב את ההבדל בין הסופר למחבר המובלע, נסו לדמיין את הסיפור בהמשכים שכותבים בתור משחק; הראשון כותב שורה ועוד מילה על דף, מקפל אותו כך שרק המילה האחרונה נראית למי שכותב אחריו וכן הלאה. בסופו של דבר נוצר סיפור נטול סופר, כיוון שלא היתה שום כוונה תחילה שתחבר בין חלקי הסיפור. ועדיין, אנחנו קוראים בעונג וצוחקים תוך כדי מציאת משמעות בין השורות. על המשמעות הזו, ההגיון הפנימי של הטכסט, אמון המחבר המובלע. כלומר, יכולים להיות מספר מחברים מובלעים לרשות אותו סופר: אם קופולה עשה סרט אחד שמציג עולם דטרמיניסטי וחסר תקוה, ולאחר כמה שנים עשה סרט שמציג עולם בדיוק הפוך, אזי יוצר אחד השתמש בשני מחברים מובלעים אחרים כדי לשרת בכל פעם רעיון אחר. מכאן נובע – הסופר והמחבר המובלע – לא אחד הם.
3. המספרים: ” “Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soulכותב נבוקוב – אבל מספר הומברט הומברט. המחבר המובלע אחראי על המספרים (ויכולים להיות כמה בסיפור אחד, כמו למשל ב”ראשומון”); הוא אחראי על אופיים, על אמינותם, על הקשר ביניהם לקהל. יש סוגים רבים של מספרים: בגוף ראשון, בגוף שלישי (יש גם בגוף שני, אבל מעט מאד), מספרים מהימנים, מספרים בלתי מהימנים, מספרים מונכחים (חלק מהסיפור) או לאו, מספרים שמתעסקים בכתיבה (סופרים) או לא – ועוד הרבה, הרבה יותר.
4. הדמויות: גם כאן כדאי לעשות הפרדה בין “דמויות” ל”גיבורים”. גיבור, שלא כמו שתופסים בדרך כלל, הוא לא ה”דמות הראשית”, ובטח שלא זה שמציל את כולם. גיבור הוא סוג של מכשיר נרטיבי, בדיוק כמו דמות, והיחס ביניהם מאד דומה ליחס שבין סיפור ועלילה, בהתאמה. ישנם שני מנעדים לדמות: המנעד הראשון נע בין סטטיות לדינמיות, והשני נע בין פשטות למורכבות. המנעד הראשון מעיד על המסע של הדמות מנקודת ההתחלה של הטכסט ועד לסופו ועונה על השאלה: “האם היא השתנתה?”. המנעד השני מעיד על הכוחות שהשפיעו על הדמות בזמן אותו מסע: “האם אחד (דמות פשוטה)? או יותר (מורכבת)?”. דמות יכולה להיות פשוטה וסטטית, או פשוטה ודינמית, או מורכבת וסטטית, או מורכבת ודינמית. מה שחשוב לומר כאן הוא שדמות לא חייבת להיות דינמית ומורכבת, כפי שתמיד רוצים כל המורים לתסריטאות שתהיה. הדמות של אלכס ב”תפוז מכני” היא מורכבת בערך כמו שמעון פרנס ודינמית כמו שמעון פרס. ועם זאת – החוויה שהצופה עובר היא מורכבת ודינמית. וזו נקודה מאד חשובה: היצירה לעולם לא מתקיימת מעל דפי הספר או מעל מסך הסרט. היא מתקיימת אך ורק במוחו של הקהל.
5. הגיבורים: כל גיבור הוא דמות, כמובן. אך מאפייניו של הגיבור הם לא לפי אותה התבנית. גיבור יכול להיות רומנטי, או טראגי, או קומי, או לירי, או מיתולוגי, למשל. המאפיינים של הגיבור מורכבים מהפיזיות שלו ומתכונות האופי שלו, ומהדרך בה הוא מתמודד עם המאורעות שמולו (דרך המוכתבת, כמובן, מסוג הדמות שלו).
6. ולבסוף – הקהל. אם באמת נרטיב יכול להתקיים בלי סופר, אזי הוא לא יכול להתקיים ללא קהל. זה לא דיון פילוסופי סטייל “אם עץ ביער נופל ואין מי שישמע אותו”, זו פשוט עובדה. הקהל הוא הנמען, הוא הדרך הסופית. הוא מפרק החבילה. אותה יצירה לעולם לא תהיה אותו דבר לשני קהלים. אפילו הקרנה של סרט באותם תנאים, בהצגה יומית ובהצגת ערב – לא תהיה אותו הדבר. לכן, בדיוק כמו המחבר המובלע, קים מכשיר (כן, מכשיר נרטיבי לכל דבר!) הנקרא “הצופה המובלע” (המקור הספרותי הוא “הקורא המובלע”, אבל לאור הפולי-מדיה שמתרחשת פה, נקרא לו “הצופה”). הצופה המובלע הוא הקהל הבלתי משתנה. הקהל שאליו כיוון המחבר המובלע, הקהל ששם לב לכל הפונקציות של המכשירים הנרטיביים, מבין אותם ומסיק מהם (אפשר, אם תרצו, לקרוא לו – “הפלצן”). כמובן, שאי אפשר שהקהל הרגיל יהיה כזה. אסור שככה יהיה. אבל, מבלי שיהיה צופה מובלע, אין משמעות למחבר המובלע, כי מבלי צופה מובלע לא קיימת התיבה שבה יהדהד קולו של המחבר המובלע, ואין משמעות לחבילה עצמה, ליצירה.

זו שאלה קצת מורכבת, ואחזור אליה בהמשך.

בפוסט הבא – על סוגי עולמות, רעיונות, ואיך הסרטים החכמים ביותר הם דווקא הסרטים הדידקטיים פחות.

24 באוגוסט 2007 | הקורס של עדו | תגובות