פנים. בית קפה בתל-אביב. - לילה
(רמי, גבר כבן 40, שיערו קצת מאפיר, מגיע לבית הקפה, מלצרית מגיעה אליו, הוא מזמין ממנה משהו. הוא יושב ומחכה כמה שניות ואז קרן, כבת 40, נאה, שיער חום אגוז עד הכתפיים, מגיעה. היא מתיישבת מולו.)

רמי
תנסי את האספרסו. ממש טוב.
קרן
אני מנסה להפסיק עם הקפה.
רמי
להפסיק עם קפה? למה?
קרן
קראתי על זה מאמר שבוע שעבר. זה לא בריא.
רמי
מה זאת אומרת?
קרן
זה מגביר את הסיכוי לחלות במחלות לב.
רמי
באמת? אני דווקא חושב שזה מאוד בריא. אני בלי קפה לא יכול להתחיל את היום.
קרן
בעיה שלך. כדאי שתתרגל.
רמי
עזבי, בגיל שלי מה זה כבר משנה.
קרן
בגיל שלך זה הכי משנה. כבר הספקת להרוג את עצמך?
רמי
תראי, כמה זמן כבר נשאר לי לחיות? אז אולי כדאי שאני אתפרע.
קרן
אולי כדאי שתירגע קצת עם ההשתוללויות ותחיה קצת יותר זמן.
רמי
זה חיים זה?
(שניהם שותקים כמה שניות, המלצרית מביאה לרמי את הקפה)
רמי
את בטוחה שאת לא רוצה כלום?
קרן
לא, לא בא לי. אני גם ככה בדיאטה.
רמי
דיאטה? הסתכלת על עצמך במראה? את נראית כמו מיליון דולר.
קרן
זה לא נכון, אני שמנה.
רמי
אני אוהב איך שאת נראית.
קרן
(צועקת) אני שמה זין על מה שאתה חושב.
רמי
מה קרה? מה קרה? כולה החמאתי לך.
קרן
רמי, למה הזמנתי אותי לכאן?
רמי
מה יש? אסור לדבר? להתעדכן קצת?
קרן
להתעדכן במה רמי? מה כל שנה יהיה אותו סיפור? אני ואתה כבר לא נהיה ביחד.
רמי
אני לא מבין מה את רוצה. מה יש לך? בא לי לדבר עם בנאדם שחשוב לי, שקרוב אליי. מה לעשות? עוד אכפת לי מה קורה איתך. מה קורה עם האישה שחייתי איתה עשרים שנה.
קרן
מה קורה איתי? בא לך לדעת מה קורה איתי? אתה באמת רוצה לדבר על זה?
רמי
כן.
קרן
לא, פשוט כששיסית בי ובאלון את העורכי-דין שלך כמו רוטוויילרים רעבים, לא היה לך כל כך אכפת מה קורה איתנו.
רמי
אויש, על מה את מדברת.
קרן
על מה אני מדברת? שאני אזכיר לך? קחו מהם את התחתונים, את המשפט הזה אתה זוכר?
רמי
מה לעשות קרן. אולי אם היית במצב שלי היית מבינה.
קרן
מה? על איזה מצב בדיוק אתה מדבר?
רמי
מצב שבו גבר שאוהב את אשתו מקבל יריקה בפרצוף כשהיא מספרת לו שהיא מזדיינת עם מישהו אחר!
קרן
אוי, באמת מסכן שלי. כל כך אופייני לך לקחת את הצד הנפגע. כאילו אני לא יודעת שעברת על כל מזכירה במשרד שלך.
רמי
את זה עשיתי כי כאב לי שאת לא שמה עליי יותר.
קרן
אבל הסתרת את זה ממני.
רמי
כי לא רציתי לשבור לך את הלב, כמו שאת שברת לי!
(שתיקה של כמה שניות)
קרן
רמי, תראה. אני המשכתי הלאה. אני כבר מזמן התגברתי על מה שהיה, למרות שאלון עדיין בחובות אחרי כל המשפטים, אבל זה לא משנה. אני כבר אישה אחרת היום. אם אתה עדיין תקוע בעבר, זאת בעיה שלך.
רמי
אני לא תקוע בשום עבר.
קרן
אה, כן? יש לך מישהי? חברה? ידידה? זיון? מתי בפעם האחרונה יצאת לארוחת ערב? מתי בפעם האחרונה ראית סרט?
רמי
אני לא בנאדם שאוהב לצאת הרבה, בסדר?
קרן
אז אולי הגיע הזמן…
רמי
קרן, עזבי אותי מהפסיכולוגיה בגרוש שלך סבבה? את היית החברה היחידה שהייתה לי בחיים. הזיון היחיד שלי, טוב? להתחיל עכשיו לחפש בגיל שלי זה לא משחק. כן, ברור שיש מלא פרחות שאני יכול להשכיב, אבל מה זה יעזור לי? סתם ירוקן לי את הכיס וימלא אותי באלכוהול. עדיף כבר לאונן.
(שתיקה, קרן משפילה את הראש ומחייכת)
קרן
אתה חושב עלי לפעמים?
רמי
מתי?
קרן
אתה יודע…
רמי
כן. די הרבה אפילו.
קרן
אתה רציני? (החיוך גדל)
רמי
כן, מה אני אעשה? את הבחורה היחידה שראיתי בעירום.
קרן
(צוחקת) אין לי מושג למה אני צוחקת ולא מעיפה לך סטירה.
רמי
אולי עדיין נותר בך רגש של חמלה כלפיי.
קרן
מה אתה רוצה רמי? אולי פעם אחת תגיד לי מה אתה רוצה באמת?
רמי
את חושבת שאני יודע מה אני רוצה? אין לי מושג מה אני רוצה. נראה לי שמה שהכי הייתי רוצה זה לפצות אותך על כל הזמן שגררתי אותך עם הגירושים שלנו. אם הייתי יכול להחזיר לך גם את העשרים שנה שאיבדת איתי.
קרן
אני לא רואה את הנישואים שלנו כאיבוד זמן, ואני מקווה שגם אתה לא.
רמי
על מה את מדברת? בימים האחרונים לא הפסקת להזכיר לי כמה שאת שונאת אותי.
קרן
אני לא שנאתי אותך רמי, אני שנאתי את מה שנהיה ממך. השנים הראשונות היו נפלאות, כי חייתי עם האהוב שלי, אבל אחרי כמה זמן, מה שנראה כמו רעיון טוב הפך לסיוט. אתה השתנת, אני השתניתי.
רמי
איך בדיוק השתניתי?
קרן
הפסקת להיות הגבר שהיית פעם. כבר לא ריגשת אותי יותר, כבר לא חידשת לי יותר. וכל פעם שהבנת שאני משועממת מהחיים איתך, ניסית לכפר על זה בהתנהגות וולגרית וכמעט אלימה כלפי אנשים אחרים, בניסיון עלוב להרשים אותי.
רמי
כן, אבל גם את השתנית. הפסקת להיות הילדונת פעורת הפה שרצה אחרי לכל מקום, נושמת כל מילה שלי ואוכלת כל תזוזה שלי.עברת שלב, התבגרת, נעשית חכמה יותר, אדישה יותר. הבעיה היחידה היא שנעשית יותר חכמה ממני. הפעורות עברה מהפה לעיניים, ופתאום קלטת שיש לך עוד הזדמנויות בחיים. זה היה מאוד מתסכל בשבילי, לראות איך המעריצה מספר אחד שלי הופכת להיות…
קרן
אל תגיד אויבת.
רמי
אויבת? הלוואי. לאויבת היה לפחות יחס כלשהו אלי. את פשוט הפסקת לקחת אותי ברצינות. (נאנח) אני יודע, אני יודע. אני פתטי. זקן פתטי.
קרן
אתה לא פתטי רמי. אתה לא פתטי ובטח שלא זקן. אתה צריך להיות שמח.
רמי
שמח? על מה בדיוק? על כל מה שאיבדתי?
קרן
על כל מה שהיה לך. מה שהיה לנו. אתה חושב שלי זה לא חסר? הזוגיות שלנו היתה מלאה בהפתעות, חוויות חדשות, ריגושים. תמיד ידעת איך להצחיק אותי. לצערי גם ידעת טוב מאוד איך לגרום לי לבכות.
רמי
אלון לא גורם לבכות?
קרן
אלון הוא כל מה שלא היה בך. הוא הצד הבוגר יותר שאתה לא הגעת אליו עדיין. אמרת מקודם שעברתי שלב, נכון? הוא נמצא איתי בשלב הזה. חיכיתי לך שם מספיק, אבל אתה לא רצית לבוא.
 רמי
אפשר להגיד לך משהו, קרן?
קרן
בטח.
רמי
כשהיינו צעירים, אם אני לא טועה את היית בת ארבע עשרה ואני בן שבע עשרה. זאת הייתה הפעם הראשונה שידעתי שאני מאוהב בך. בכל אופן, אני זוכר שלהורים שלך היה ג’יפ בצבע כחול. כל פעם שהייתי רואה בכביש ג’יפ כחול ישר הייתי מחפש אותך בתוכו. עם הזמן פיתחתי מנהג לחפש ג’יפים כאלה. כל פעם שהייתי עוצר ברמזור הייתי מחפש ג’יפ כחול, לפעמים היו מצפצפים לי כשהאור התחלף לירוק. שש שנים אחרי זה התחתנו. עשרים שנה אחרי התגרשנו. אבל את יודעת מה מצחיק? שעד היום אני עדיין מחפש אחרי הג’יפ הכחול שלך, ומשהו בתוכי מקווה שתצא ממנו הילדה היפהפייה שהתאהבתי בה.

 

27 בדצמבר 2007 | הסצינות של יאללה ביי | 28 תגובות

 

חוץ. חצר מחלקה ב. יום
דנה בחורה בת 30 הסובלת מסכיזופרניה מאושפזת במחלקה א סגורה בתל השומר,משה בחור בן 38 סובל מדיכאון קליני חמור ומאושפז במחלקה ג בתל השומר,בזמן אשפוזם התכתבו השניים במסנג’ר  דרך המחשבים של בית החולים וקבעו להיפגש באמצע הדרך בחצר של מחלקה ב. 
דנה
אליהו כמה טוב לראות אותך.
משה
דנהל’ה מספיק עם ההשתטות, אני משה
זה שהכה בסלע, וייצאו ממנו מים, מים!
דנה
משה!!!!!!!! של נעליך מעל רגלייך ובא לרקוד.

משה מעיף את נעליו באוויר ורץ בהתלהבות אל עבר נועה,בדרך מרוב ההתלהבות נתקע משה בנעל שהעיף מקודם ונופל על הרצפה,דנה פורצת בצחוק מתגלגל.
דנה
דווקא נראה לי יותר מתאים שאקרא לך קהלת.
משה
הכול הבל הבלים, כך אמר קהלת, הבל הבלים.
דנה
תהיה שמח ותשמח אחרים, כך אמר קהלת.

משה מתיישב על אחד הכיסאות  בחצר ומתחיל להתייפח בהיסטריה,דנה מסתובבת סביבו במעגלים ומתחילה לשיר את השיר,איזה יום שמח לי היום איזה יום!!

משה
טיפשה, די לרקוד, את לא רואה שאני עצוב?
דנה
מה בגלל שהלכת במדבר 40 שנה ואלוהים הידוע יותר בכינויו נטפל לזוטות, לא הרשה לך להיכנס לארץ הקודש?
משה
מה פתאום, זה היה בגלל שנתקע לי קוץ ברגל ולא הצלחתי להוציא אותו איזה עשרים שנה את יודעת כמה קשה ללכת עם קוץ ברגל??
דנה
משה הדפוק,הוא נראה כמו סוס, שפוט של אלוהים, אמר לו לא להיכנס, אמר אמן, לא נכנסים.
משה
דנהל’ה יש לך עיניים עצובות, את מזכירה לי את מרים,אמא שלי.
דנה
כבר לא נחמד איתך שמעון.
משה
נראה לי את יותר מדי משוגעת בשבילי, אני לא משוגע אני סתם בדיכאון.
דנה
בשירה:אני אישה קטנה מאוד ושמי פלפלת, יש לי כפית קסמים קטנה כפית קסמים שובבה והיא עושה לי לפע
קולה של דנה נקטע ע”י מערכת הכריזה:כולם מוזמנים לארוחת הצהריים,דנה ומשה הולכים יחדיו לארוחת הצהריים.

דנה
צמרמורת.
משה
אני מעביר בך?
דנה
כהות חושים.
משה
תעבירי לי את המזלג.
דנה
התופים האלה.
משה
דופקים לך בראש?
דנה
אהבה דווקא.
משה
דווקא כן או דווקא לא?
דנה
הריח הזה.
משה
מזכיר לך ריח של פעם?
דנה
דווקא יותר מחנק בגרון.אתה יכול?
משה
לעשות אותך מאושרת?
דנה
להחזיר לי את המזלג.
משה
את רוצה.
דנה
לנעוץ את השיניים בבשר החי שלך?
משה
דווקא על ילדים חשבתי.
דנה
פעם גידלתי חמור.
משה
ודמיינת שהוא סוס?
דנה
בסוף הוא שקע בבוץ.
משה
אז לאן ממשיכים מכאן?
דנה
אתמול אכלתי קרמבו.
משה
אני מרגיש
דנה
אני עדיין מחכה למזלג
משה
ממה את בורחת?
דנה
ממקומות שיש לאן.
משה
תורידי את החולצה.
דנה
רוצה לשמוע סיפור על תיש?
משה
ועכשיו את המכנסיים.
דנה
כואב לי.
משה
כשאני חודר?
דנה
אין פה קרם ברולה.

משה
אני רוצה להכאיב לך.
דנה
אבא היה תופס גחליליות בקיץ.
משה
מכות רצח הייתי.
דנה
שקט עכשיו,סיפור לפני השינה.
משה
היה הייתה נסיכה.
דנה
וכולם חיו עד שלא היה יותר
משה
פיסת אדמה קרועה.

כל החולים בארוחת הצהריים מתחילים למחוא כפיים, דנה קמה נעמדת על הכיסא ומשתחווה לכולם,
היא מביטה אל עבר משה, אשר מצידו מתקרב אליה ומנסה לנשק אותה, שנייה לפני שהשפתיים שלהם נפגשות, דנה לוקחת במהירות את המזלג מהשולחן ומתחילה לרוץ בחזרה אל המחלקה שלה.

25 בנובמבר 2007 | הסצינות של יאללה ביי | 4 תגובות

לאחר תקופה מסויימת של תרדמה, יש בזמן האחרון התעניינות בפרוייקט. לכתוב תסריט לסרט זו משימה קשה וארוכה - לכן זה רק טבעי שגם כאן התהליך יהיה כזה.

חוקי הפרוייקט הזה נכתבים תוך כדי שהוא קורה, דברים משתנים ואנחנו מנסים דברים שונים. זו חוויה מרתקת שדומה יותר מהכל לניסוי אומנותי.
בשלב הזה, לאחר נסיונות שונים לחבר את הסצינות השונות לכדי סיפור אחד - התחושה במערכת הפרוייקט היא שהנסיונות לחבר לא עולים יפה. השוני בין הדמויות והעלילות לא מאפשרים חיבור אמיתי לסיפור אחד.

זה דיי מסתדר לנו עם הסינופסיס שכתבנו, שמתאר סרט המורכב מסיפורים קצרצרים על זוגיות, הקורה בלילה אחד בתל אביב.

הזוגות לא צריכים להיות קשורים, הסיפורים שלהם לא צריכים להיות קשורים. וכך, כל אחד מכם יכול לכתוב פשוט סצינה אוטונומית ונפרדת על זוגיות, והסרט יחבר אותן זו לזו מעצם היותו סרט אפיזודיילי על לילה אחד בתל אביב.

לפני מס’ חודשים עלינו עם רעיון ליצור “שלב ב’” ובו אנשים יכתבו המשכים לסצינות הקיימות. על פי המועטה שזה שלב מיותר. ההחלטה שלנו היא לוותר על סצינות המשך ולבקש ממכם לכתוב סצינות אוטונומיות.

פשוט לכתוב סצינה אחת קצרה וממוקדת.

רעיונות לכיוונים לסצינות אתם יכולים למצוא כאן.

לאט לאט מצטרפים עוד אנשים למערכת הפרוייקט, אנחנו אוספים במאים, ובהמשך נצרף מפיק, וכשיהיו לנו מספיק סצינות טובות, נתחיל לפעול כדי להפיק את הסרט ולעורר אותו לחיים….

אז תפסו את המקלדת ופשוט תכתבו סצינה עבור “יאללה ביי”, ותעשו אותנו מאושרים…

17 בנובמבר 2007 | יומן הפרוייקט | 24 תגובות

חברים, יש לנו כבר 31 סצינות. אבל אנחנו צריכים עוד. אז תתפקסו - ופשוט תכתבו את זה.

סצינות של זוגות. עדיף בליינד דייט. רוצים דוגמא לסצינה טובה. הנה . והנה עוד אחת.

והנה עוד אחת טובה.

22 באוקטובר 2007 | יומן הפרוייקט | תגובה אחת

החלומות של לומרה / נחמן בו

נפתחת דלת. [אנו מסתכלים על הדלת מתוך הדירה]
לתוך הדירה נכנסת בחורה [שמה לומרה. בת לא יותר להמשך קריאה »

16 באוקטובר 2007 | הסצינות של יאללה ביי | 23 תגובות

הערב, יום רביעי 26.9 יוקרן בשידור חוזר “קולולוש” (22:00 - הוט סרטים) הסרט אותו ביימתי, את התסריט כתבו שאול ביבי ועופר טבצ’ניק. לקראת ההקרנה, אני מצרף טקסט שכתבתי על הסרט לרגל יציאתו, עבור “רייטינג”.

אלון אבוטבול בוכה על הפוסטר של הסרט שלנו.

אלון אבוטבול בוכה כי אמא שלו, סליחה, אמא של רוני (הדמות שהוא משחק) ניסתה לשרוף את עצמה מול עיניו כשהיה נער.
את קולולוש קראתי לראשונה לפני ארבע שנים. הדבר העיקרי שתפס אותי בתסריט הוא דמותה של עמומה, הסבתא מן הגיהנום. (שבסרט משוחקת על ידי שושה גורן האלילה).
הסבתא שלא יוצאת ממיטתה, שולטת בעולמה ובעולמם של נכדיה ביד רמה. כל כך הרבה דברים הזכירו לי את אמא שלי, ידעתי שעמומה היא הלב של הסרט. עמומה היא מסוג האימהות הגדולות מהחיים. נשים למודות אכזבות כה רבות, שקוצי הדורבן שעטו על עצמן נורים גם אל הקרובים אליהן מכל.

אלון אבוטבול, (סליחה, רוני) בחר לברוח משושלת הדיכאון ומרירות של משפחתו, אחיו אבי (יונתן רוזן) בחר להישאר ולהיות העבד הנרצע שיונק את החלב המורעל הזה של מרירות ושנאה מסבתו.
רק כשאלון אבוטבול בכה על סט הצילומים, ברגע בו הוא סיפר על אמו שקרסה מול עיני הילד שלו, הבנתי למה כל כך רציתי לעשות את הסרט. בתוכי נאבקים בינהם אבי ורוני, שני הצדדים, הצד הנכנע למועקות העבר, והצד שהוא רוני, הצד המורד שרוצה להעיף את העבר וקללותיו ממנו.
לכל אחד מאיתנו יש במשפחתו איזה קולולוש, איזו שריטה. ומבחינתי עשיית הסרט הייתה בעיקר דרך לספר את הסיפור של הבחירה שיש לכל אחד מה לעשות עם הקולולוש שלו.

26 בספטמבר 2007 | יומן הפרוייקט | תגובה אחת

מזוודה וכלב- סצנה 2 - (שיר כתבה המשך לסצינה של מרג’ המופיעה כאן.)

סוף הסצנה הקודמת (מאת מרג’):

היא מנתקת את הטלפון. נושמת עמוק ודופקת על הדלת

סצנה 2:

(הדלת נפתחת, וובר עומד בדלת לבוש במגבת לבנה)

וובר: אני רואה שבאת… (שם לב לכלב) אתו!

יעל: לא יכולתי להשאיר אותו שם, ואתה יודע את זה.

וובר: ואת יודעת שאני לא סובל את היצורים המלוכלכים והדוחים האלה.

יעל: (מחייכת) טוב, נו, לא תיתן לי להיכנס לפחות?…

וובר: לא! בטח שלא עם הכלב המחורבן הזה.
(טורק את הדלת)
יעל: (מתקשרת לחברתה, דידי)

דידי: נו, מה עכשיו?

יעל: הוא לא נתן לי להיכנס עם פונץ’!

דידי: אופייני לטיפוס הזה.

יעל: אל תתחילי לי עם השטויות הפולניות של “אמרתי לך”

דידי: מה עשית ממני פולניה עכשיו? בסך הכול יודעת צדיקה נפש בהמתה…

יעל: (נוהמת בעצבים ואז מתחילה לייבב)

דידי: די, שה, תירגעי. איפה את נמצאת עכשיו בכלל?

יעל: אני עדיין מול הדלת שלו

דידי: מה את עושה שם עדיין?

יעל: את חושבת שיש לי מקום אחר ללכת אליו? אם כן, תגלי לי

דידי: אמממ… לבית שלך?

יעל: איזה בית? פיניתי את הכול, סיימתי את החוזה. הבעל בית הדפקט הזה כבר הכניס מישהו במקומי

דידי: את לא רצינית… למה? על מה? בשביל היצור המיזנטרופ הזה שהזדיינת אתו פעמיים?

יעל: דידי… מיזנטרופ זה שונא אנשים, לא שונא כלבים

דידי: חומד, את לא תלמדי אותי: מי ששונא כלבים שונא אנשים, נקודה. הכלב בן כלב הזה…

יעל: נו?

דידי: מה נו?

יעל: מה אני עושה עכשיו?

דידי: פשוט… תיפטרי מהכלב

יעל: השתגעת?!

דידי: נראה שזה מה שאת רוצה לעשות, אם את עדיין עומדת מול הדלת המחורבנת שלו

יעל: בחיים אני לא אפטר מפונץ’ (מלטפת אותו והוא מיילל)

דידי: מה את רוצה ממני? ממתי נהייתי הפסיכולוגית שלך?

יעל: אמממ… חשבתי שאת חברה טובה שלי…

דידי: אז?

יעל: אז… חשבתי לתומי שאולי תציעי לי להתארח אצלך עד שאמצא פתרון?…

דידי: שכחי מזה! את לא נכנסת עם הכלב המזוהם שלך לדירה שלי, בטח שלא אחרי שקניתי את השטיח האיטלקי המהמם מאיקאה!!!

יעל: (שותקת שתיקה רועמת)

דידי: טוב, נו, את יודעת איך אני בדברים האלה. אני לא מסוגלת שיהיה לי כלב בבית.

יעל: ואיך את קוראת ליונתן? חתול?

דידי: נכון, גם הוא כלב, אבל הוא לא מזוהם כמו הפונץ’ הזה שלך

יעל: הוא מזוהם ועוד איך מותק, כבר הגיע הזמן שאספר לך

דידי: על מה את מדברת?…

יעל: אתמול ראיתי אותו כבר בפעם החמישית מחנה ליד הבית של האקסית ההיא שלו. הייתה פעם אחת שראיתי אותו משעין אותה על הגדר ומתמרח עליה כמו נזלת

דידי: את רצינית? את בטוחה שזה הוא?… למה לא סיפרת לי?

יעל: אין לי תשובה טובה לתת לך.

דידי: כלבה.
(ניתוק)

23 בספטמבר 2007 | הסצינות של יאללה ביי | 3 תגובות